פרשת ויקהל: בונים קהילה ללא התקהלות

מאת: יעל יחיאלי

וַיַּקְהֵל. במילה הזו נפתחת פרשת השבוע של השבת הקרובה. ויקהל – פעולה שמייצרת קהילה. איסוף של אנשים ונשים. חיבור למשהו יותר גדול מהם. משה לוקח את היחידים והופך אותם לקהילה. והמילה הזו, כמו בוקס בבטן מטלטלת בימים אלו שהדרישה העיקרית מאיתנו היא לא להתקהל. מינימום מגע בין א/נשים. זה מה שיציל אותנו מהמגפה הזו. אל תתקהלו.

חושבת על קהילות שלמות שמתכנסות כל שבוע לקרוא את פרשת השבוע בבתי הכנסת ברחבי העולם, ואילו השבת מי שירצה לקרוא את פרשת השבוע יעשה את זה בבית, והמילה הראשונה שייפגש איתה תהיה – ויקהל.

Photo by iStock/scyther5

פרשת ויקהל נמצאת בסוף ספר שמות, ספר שהתחיל ביציאת מצרים, עם של עבדים יוצא למסע ארוך, רילוקיישן של עם, מסע שמשה מוביל עם הוראות ברורות מלמעלה ואלוהים שמסביר להם את המשמעות של להיות העם שלו, חותם איתם על הסכם, נותן להם חוקים, חלק לא קטן מהזמן הם חוטאים, הוא כועס, ואז הוא סולח וחוזר חלילה.

ובתוך המסע הזה בפרשות האחרונות של ספר שמות יש הוראה לבנות משכן. חושבת עליהם בלב מדבר, עשרות שנים, נוסעים ממקום למקום, אנשים נשים וטף, קהילה שצועדת יחד, Road trip אחד ארוך, הרפתקאה של מסע משותף, עם מלא דינאמיקות קהילתיות, רק בפרשה הקודמת קראנו איך הם התאחדו לעשות את חטא העגל, אלוהים פחות אהב את זה, אבל זו חתיכת התארגנות.

בפרשות האלו של בניית המשכן העם עף על זה. אין הוראה כמה לתרום, יש בקשה בואו תקחו חלק, והעם מתגייסים לגמרי. מהלב. בפרשה הזו כל כך הרבה פעמים מופיעים ביטויים עם המילה לב –

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.

… וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים."

הדרך לבנות משהו ביחד עוברת דרך הלב. נדיבות לב. ככה בונים משכן. ככה בונות קהילה. עם הלב. בנדיבות. והעם הזה שמסתובבים במדבר כבר כמה שנים, משקיעים מכל מה שיש להם – בגדים, תכשיטים, מה שיש. ואת הדברים האלו הם משקיעים בפרוייקט קהילתי, בבנייה של מקום שבו יוכלו לעבוד את האלוהים.

Photo by iStock/ ViewApart

בימים אלו כשיש איסור להתקהל, קמות עשרות יוזמות קהילתיות וירטואליות, כבר לפני כמה שנים בעקבות הרשתות החברתיות  המושג קהילה הרחיב את הגדרתו, אבל בשבוע האחרון הוא התרחב עוד יותר. מתוך שאסור להתקהל באופן ממשי גדלה האפשרות של התקהלות בוירטואלי. כאן וגם כאן מה שגורם לא/נשים להתקהל זה הלב. הצורך להיות יחד ביום יום וברגעי משבר עוד יותר.

ההיסטוריון נח הררי אמר השבוע בריאיון לאילנה דיין כי הדרך היחידה לצאת מהמשבר הזה הוא שיתוף פעולה בין מדינות, בין אדם לזולתו. הוירוס הזה לא מבדיל בין דם לדם, לא בין אזרחי מדינה אחת לשניה, לא בין קהילה אחת לשנייה. ביום שאחרי נצטרך להתקהל, ולפעול יחד, בנדיבות לב, בחוכמת הלב. התיקון יהיה ברמה האישית, בבנייה מחדש של החיים שלנו אבל גם ברמה הכלל אנושית ובהבנה שוירוס שמתחיל בסין, יגיע תוך זמן קצת לכל מקום אחר בעולם ויהפוך את כולנו לקהילת אחת גדולה. וגם הריפוי יהיה ככה, כשנדאג יותר אחת לשניה, כשבריאות של אדם אחד בקהילה משפיעה על האדם השני רק בגלל שהם חיים באותו המרחב או הולכים לאותו הסופרמרקט. הוירוס תוקף את הקריאה להתקהל, והריפוי יהיה כשקהילת העולם תתקהל בנדיבות לב, בעזרה הדדית, בדאגה לגר, ליתום ולאלמנה. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.