פרשת צו: בונים משכן בתוך מציאות של כאוס

מאת: אפרת אנגל

אנחנו נמצאים בתקופה של צווים. צווים של אסור ומותר. מה שהותר לפני שבוע אסור היום ומי יודע מה יהיה אסור מחר. הציווי העיקרי הוא להישאר בבית stay home. והנה לפנינו פרשת השבוע, שנקראת בשם הכה רלבנטי "פרשת "צו".

מהמילים הראשונות של הפרשה: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, אנו למדים שהפרשה עוסקת בתורת העולה. תורת הקורבנות. האופן בו צריך להקריב קרבנות והעבודה הנדרשת מן הכוהנים במשכן שנבנה לה'. הפרשה שלפניה הייתה מיועדת לכולם, אך הפרשה הנוכחית מיועדת רק לכוהנים, ומהווה את "תכנית העבודה" שלהם בתוך המשכן.

עוד מסופר בפרשה על כך שה' אסר על הכוהנים לצאת מפתח אוהל מועד שבעה ימים. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים-עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם. הימים האלה נקראים בתורה "ימי המילואים" ובהם הוכשרו והוקדשו אהרון ובניו לעבודה במשכן.

במדינת ישראל ימי מילואים הם ימים של מילוי חובה אזרחית, לרוב במסגרת הצבא ולמען ביטחון המדינה. בפרשה, שבעת ימי המילואים הם הימים שלפני חנוכת המשכן בהם עברו אהרון ובניו הכשרה מיוחדת לתפקיד הכהונה. במשך שבעה ימים קיים משה טקס לעיני כל העם במהלכו רחץ את אהרון ובניו, הלביש אותם בבגדי כהונה והקריב קורבנות.

השימוש במונח "מילואים" וההתכנסות בתוך אוהל מועד מרגישים נכונים לתקופה של ימינו, תקופה בה אנו נדרש מאיתנו לשמור על ביתנו וילדינו בסיטאוציה שהיא סוג של הערכות בטיחותית מיוחדת. כמו שירות המילואים במדינת ישראל גם אנחנו נדרשים כעת לסוג של שירות מילואים, למילוי חובה אזרחית כלפי הקהילה בה אנו חיים וכלפי בני ביתנו.

השבועות האחרונים היו ועודם אתגר אמיתי לרבים מאיתנו ברמות שונות ומישורים שונים של החיים. כל בני הבית מכונסים בתוך הבית פנימה. גם אלו שהיו רחוקים עצרו את פעילותם וחזרו הביתה. מתלווה לכך הרגשה מיוחדת, של התכנסות ביתית, של התמלאות משפחתית, של זמן משפחתי רציף שלא מתאפשר הרבה במירוץ היומיומי הרגיל. לצד זאת, ישנם כמובן גם אתגרים. באופן אישי, אני מאותגרת מריבוי המטלות הביתיות. הטיפול בבני הבית ומילוי מלאכות הבית ממלאים את זמני ואינם מותירים לי זמן לענייני האישיים. בדגשים המיוחדים לי, אני מרגישה מחויבת לדאוג לרווחתם הפיזית והנפשית של בני הבית. דואגת לקיים סדר יום וזמן משפחתי, מארוחת בוקר דרך הסברים של המשימות שהמורה שלחה, דרך השגחה על הגדולים שגם הם יכינו שיעורים, הרי לא בחופשה עסקינן, וחזרה למטבח, להכנת ארוחת צהריים, לדאוג שישבו יחד וישוחחו, שישחקו יחד משחק (ארץ עיר חי צומח דומם באנגלית עובד נהדר), שיפעילו את הגוף. קדימה כולם להליכה משפחתית. אחריה כמובן הכנת ארוחת ערב ואולי נוסיף עוד סרט משפחתי? כן, חשוב לי לשמר סדר יום עם "טקסים" מסודרים שיבנו את הדרך, אולי בדומה למה שנדרשו הכהנים במשכן.

הקריאה בפרשת השבוע עודדה וחיזקה אותי. היא הדהדה אצלי את התחושה שיש לי תרומה משמעותית למה שקורה ויקרה במשכן הפרטי שלי. כמו הכוהנים בפרשה, שתפקידם היה חשוב להמשך קיום האמונה ושמירה על דרכו של העם, כך במצב הנוכחי יש לי תפקיד משמעותי בבניית הדרך והמשך קיומה של המשפחה שלי.

על המזבח במשכן דלקה תמיד אש, בכל יום ובכל רגע נתון. הקריאה בפרשה חיזקה את האמונה וההבנה שלי שאכן חשוב שאשמר את האש המניעה את החיים בבית גם ברגעי עומס אישיים. זה האתגר האמיתי שלי היום.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים .

אחריות רבה נדרשת מאיתנו בימים אלו, אך אנו יכולים לשנן לעצמנו כי אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה

לכאורה, מה יש פה מן החדש? ומה יש פה ללמוד? הרי התנסנו כבר בחיים שלמים בבית עם הילדים, עם בן הזוג, עם לוח זמנים משפחתי צפוף שכלל הרגלי יציאה, כניסה, הסעה, בישול, אכילה, רחצה.

המשימות בבית עד כה היו רבות. כעת נוספה אחריות נוספת ואני מזכירה לעצמי את אש התמיד ובודקת היכן אני יכולה להקל ואיפה חשוב להשקיע מאמץ. מוודאה למצוא את הדרך הנכונה כדי לשמור על אש התמיד שתמשיך לחמם את סביבתה.

יש גם הקלות מסוימות למרות התוספות והניתוק לכאורה מהווית העולם אליו התרגלנו. השכמה ב-8:00 בבוקר היא אופציה לגיטימית. הילדים מקבלים חלק מהמשימות לשבוע שלם… כמו שהיה נהוג בגן, ולבטח יש פחות הסעות לחוגים…

הפרשה מסתיימת בפסוקים האלו –

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.  וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

אהרון ובניו מצווים להיכנס לאוהל מועד לשבעה ימים, לשמור על המשמרת, ואם לא התוצאה תהיה חמורה – מוות. משה הקשיב לה'. אהרון ובניו הקשיבו למשה. אנחנו מקשיבים לצווים הממשלתיים שמנחים את ההתנהלות שלנו במרחב כבר יותר משבעה ימים, מקשיבים לצו ליבנו ומוצאים בתוכנו את התשובות איך לבנות משכן בתוך מציאות של כאוס.