"רק היום, כחולה סופני שאין לו אף איבר שלם בגוף, אני יודע שאני שמח בחלקי": החיים על פי תמיר גילת

מאת: דלית גבירצמן

זה הראיון האחרון שערכתי לפני פרוץ הקורונה, כשהחיים שלנו היו עדיין בתלת מימד, ומותר היה לחבק. נפגשתי לשיחה עם תמיר גילת, עורך דין ואיש עסקים מצליח, שלא היה צריך לחכות לקורונה כדי להבין דבר או שניים על החיים. התובנות שלו מהמסע שעבר בתשע השנים האחרונות כחולה סרטן סופני, נשמעות היום נכונות ומדויקות עוד יותר מתמיד. האנרגיה שתמיר מקרין מחשמלת, והמפגש איתו השאיר אותי מוקסמת, מלאת התפעלות והשראה. באופן מפתיע ומאוד לא אופייני לי, כמעט ולא שאלתי שאלות במהלך הראיון, ורב הזמן פשוט הקשבתי. הרגשתי שנפלה בחלקי זכות גדולה ללמוד שיעור חשוב. לא חשתי צורך לומר הרבה, כי כל מילה פשוט נראתה לי מיותרת. מולי ישב אדם מיוחד במינו, אדם מאושר.

האחים תמיר (מימין) ויואב גילת

את תמיר פגשתי אחרי שליסי חברתי אמרה לי: ״תקשיבי, דלית, את חייבת לפגוש את האיש הזה ואת חייבת לכתוב עליו״. ואני, כשאומרים לי פעמיים ברצף ״חייבת״, אני מיד נענית. תמיר הגיע אלינו לביקור משפחתי עם בת זוגו ויקי איילון לחגיגת בר המצווה של אחיינו, אורי. אחיו, יואב גילת, הוא בעל יקבים בנאפה ובסונומה (האחראי על היינות הנפלאים Canonball ו-Angels and cowboys)  וגיסתו ד"ר עדי גילת אהרון היא מומחית למשפטים ואיכות הסביבה, מנהלת האסטרטגיה בגוגל X. אחותם, שרון ברגיל, התגוררה אף היא בוולנט קריק במשך 12 שנה עם בעלה וארבעת ילדיהם וכשחזרה לישראל החלה להוביל את תחום הנטורופתיה האונקולוגית בארץ.

כבר מההתכתבות הראשונית עם תמיר, הבנתי שמדובר כאן באדם יוצא דופן.

״הסיפור שלי נחלק לשני חלקים", מספר גילת, "החלק הראשון הוא מסע ההתפתחות האישית שלי עד הרגע שבו אובחנתי כחולה סרטן, בדיוק החודש לפני תשע שנים. הייתי ילד טוב רמת השרון, שיחקתי כדורגל במכבי תל אביב ושילבתי את האהבה שלי לכדורגל עד סוף לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב. פרשתי מהכדורגל כשהתחלתי את הסטאז׳, ואחרי כמה שנים פתחתי עם שותפים משרד עורכי דין מצליח. באותה התקופה, הייתי גם יושב הראש של קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב והכול היה happy happy. גרתי בסביון, התחתנתי ונולדה לי בת מקסימה, ולמרות כל ההצלחה האישית והמקצועית, הייתי מאוד Unhappy. למרות שהיה לי הכול והשגתי את כל מה שרציתי, גיליתי שלא די שלא חשתי אושר, כל זה אף הרחיק אותי מן האושר. היתה בי מן תמימות כזאת, כי כל מה שרציתי זה להיות מאושר, ולא הבנתי מדוע זה כל כך מסובך. היום אני מסתכל על כל זה בחיוך ומבין עד כמה הבקשה שלי היתה מופרכת לאותה עת, ועד כמה היא קשה להשגה בחיים. הייתי אז בן 38 והחלטתי לעשות שינוי; להתגרש, לעזוב את עריכת הדין ולחזור ללימודים.

צילום: אייל טואג

נפרדתי מאשתי הראשונה, שעד היום אנחנו חברים טובים מאוד, ועשיתי את תוכנית ה-EMBA בתוכנית הבינלאומית של בית הספר Kellogg שבנורת' ווסטרן בשיתוף רקנאטי, ואחרי זה התחלתי להתעסק ביזמות עסקית בחו״ל, כשההתמחות שלי היתה Deal Making. היה לי הרבה מאוד נסיון בתחום המשפטי והשילוב עם האהבה הגדולה לעסקים יצר מצב שידעתי לפתור בעיות ולייצר עסקאות. הייתי מעורב בכל מיני פרויקטים באיטליה בתחום הסלולר ובתחום הנפט בסין, והייתה תקופה של כמה שנים שבעיקר ביליתי במטוסים. בינתיים התחתנתי בשנית ונולדו לי שתי בנות מדהימות, כך שיש לי היום שלוש בנות מדהימות; את עלמה מנישואי הראשונים ואת גבריאל ומיה מנישואי השניים. אשתי, קרן נהרי, היתה עורכת דין מצליחה בתחום הפלילי והקמנו משפחה. עבדתי קשה ואהבתי את מה שעשיתי. בסוף שנת 2010 התחלתי להרגיש שמשהו לא בהרמוניה בגוף שלי. הרגשתי לחצים באזור הבטן העליונה, ובגלל שאני מאוד רגיש לגוף שלי כי הייתי ספורטאי הרבה שנים, ניגשתי מיד לבדוק את זה. עד אז לא היה לי בכלל רופא, אבל הייתי במעקב במכון המתיימר להבין מניעת סרטן הממוקם בבית חולים מוביל בתל אביב כי יש לנו הסטוריה משפחתית של סרטן. עשו לי בדיקת סקר ולא מצאו כלום. אחרי שבועיים, המצב שלי החמיר ושוב עשו לי בדיקות, והודיעו לי שיש לי בקע בסרעפת. המשכתי לטוס ופתאום הבחנתי שאי הנוחות הפכה לכאב והכאב הפך לבלתי נסבל. התחלתי לחיות על משככי כאבים והחלתי לרדת במשקל. חזרתי אל ראש המכון ואמרתי לו: תשמע, משהו לא טוב קורה פה. הוא אמר לי שאין לי כלום, שחבל על הקרינה, ושהוא חותם לי שאין לי סרטן״.

״עד אז אני לא חשבתי בכלל על סרטן, אבל ברגע שהוא אמר לי את זה, החלטתי שאני רוצה שיעשו לי CT Scan בכל הגוף. נכנסתי לבדיקה אדם אחד ויצאתי בן אדם אחר. ניגשתי לרופא לקבל את תוצאות הבדיקה, ואיך שראיתי אותו הרגשתי במבט שלו שמשהו לא טוב קורה. הפרופסור הודיע לי שיש לי שני סוגים של סרטן, שלא קשורים אחד לשני. הוא הראה לי שיש גידול אחד בכליה והשני בלבלב. למחרת, אותו הרופא שהיה מוכן לחתום לי שאין לי סרטן, הודיע לי שנותרו לי בין שלושה לשישה חודשים לחיות. הוא הציע לי לא לעשות טיפולים במצב הזה אלא לקנות כרטיס טיסה לטיול עם המשפחה ולהיפרד מכל החברים. מן הסתם, זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו והוא כבר לא חלק מהצוות הרפואי שלי״.

-איך היה עבורך הרגע הזה שבו החיים שלך הפכו ל״לפני״ ו״אחרי״? מה אתה זוכר ממנו?

״הרגע הזה היה מאוד מעצים. הרגשתי שאני לא הissue. המחשבות שלי לא היו עלי, ולמה אני ולמה זה מגיע לי. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה הבנות שלי, אשתי והשותפים שלי. זה הפליא אותי שלא חשבתי כלל על עצמי, וזאת כנראה המתנה שקיבלתי. להיות חולה בסרטן זה חרא, זה לא כיף, אבל היכולת להתמודד איתו ומה שאתה לוקח מהסיטואציה זאת המתנה. הסוד הוא החוסן המנטלי תוך איזון הגוף והתמודדות יומיומית עם תופעות לוואי רבות, חלקן מורכבות וקשות מאוד. אני נאלץ לאזן את הגוף עם עשרות כדורים וזריקות והרבה טיפולים תומכים מידי יום. במשך תשע שנים, אני מנהל את המחלה הזאת. יש עסקה, ואתה צריך לנהל את העיסקה הזאת, לנהל את הסיכונים. צריך לבחור את היועצים הנכונים ולא להתעסק ברחמים עצמיים. הפכתי להיות מאוד פרקטי בניהול המסלול הרפואי. עברתי ניתוח קשה שארך תשע וחצי שעות להוצאת ראש הלבלב והאברים הסמוכים וגם את הכליה ואחרי שלושה שבועות שוחררתי הביתה. אחרי הניתוח התחלתי טיפול כימותרפי במרכז הרפואי שיבא שם הכרתי את המלאך שלי ד"ר טליה גולן שמלווה אותי כבר 9 שנים. באמצע הטיפול הרגשתי שוב שמשהו לא בסדר. לדאבוני הרב, שוב צדקתי וכך קיבלתי גזר דין מוות בפעם השנייה. הלכתי הביתה בידיעה שאני צריך להכין את המשפחה לפרידה. ואז, צלצלה אלי הרופאה וסיפרה לי על ניסוי קליני שעורכים בחולות סרטן שד ושחלה שנושאות את הגן BRCA שאליו רוצים לצרף חולי סרטן לבלב שהם גם נשאים של הגן. צורפתי לניסוי ובכל חודש עברתי בדיקות מאוד מקיפות כדי לראות אם אני עדיין עומד בקריטריונים, ואז קיבלתי מנה נוספת. אם מצבך החמיר, אתה יוצא מן הניסוי, וזה למעשה גזר דין מוות. ככה זה נמשך 13 חודשים, ואז מתאמת המחקר הודיעה לי שהניסוי נגמר. אני אמנם עדיין עמדתי בקריטריונים והמשכתי לקבל את התרופה, אבל הניסוי הסתיים. הבנתי שבעצם הניסוי הצליח, אבל אני היחידי שנשארתי. ככה נולדות תרופות מצילות חיים. כאן התחילה המשיכה האדירה שלי לחקר הסרטן״.

כשמביטים בתמיר, קשה להאמין שיושב מולכם אדם ששלוש פעמים נגזר עליו גזר דין מוות. יש בו חיוניות, אהבה ואופטימיות מפעימה. רק צפצוף המוניטור המתריע מידי פעם על חוסר איזון בגופו מזכיר לי שהוא חולה סרטן סופני.

״כשבן אדם הולך למות וניתנת לו הזכות לבלות עוד כמה חודשים עם המשפחה שלו, זה דבר בעל חשיבות אדירה. ככה המשכתי עם הניסוי הזה עוד ארבע שנים, עד שבספטמבר 2015 חזר לי הסרטן בכל הגוף והתברר שכל הגוף שלי מלא גרורות. ואז העבירו אותי לניסוי קליני אחר שנקרא אמונותרפיה. זאת שיטה שעובדת על המערכת החיסונית של הגוף. אצל חולי סרטן, מאיזושהי סיבה, הגוף לא מתקן את עצמו וגילו שיש דרך שבה ניתן לעקוף את המערכת החיסונית, והיא מתאימה רק לשלושה סוגי סרטן, ושלי ביניהם. שכנעתי את המנתח שלי לעשות ניתוח נוסף כדי להוציא את המסה הגידולית מהגוף והוא הסכים. התאוששתי מהניתוח והתחלתי את הטיפול האימונותרפי. במקביל באותה התקופה, אשתי שאובחנה בסרטן שד גרורתי, היתה בקריסת מערכות, ושוחררתי מהניתוח כדי להיות איתה. לצערי, היא נפטרה לפני שנתיים וחצי״.

״כיום, למעט הריאות והלב, כל איבר בגופי נעלם או חסר, ואני עדיין מטופל בתרופות הנסיוניות. כשאנשים שואלים אותי איך זה שאני נראה כמו שאני נראה, אני אומר להם שלא יסתכלו בקנקן אלא במה שאין בו. יש ימים פחות מוצלחים, ואתה אף פעם לא יודע איך יתגלגל היום. כל המשחק הוא לדעת איך לאזן את הגוף. עם כל הקשיים, אני חי היום חיים מעצימים ומלאי משמעות. רק היום, כחולה סופני שאין לו אף איבר שלם בגוף, זאת הפעם הראשונה שאני יודע שאני שמח בחלקי. היום, אני מקדיש את רוב שעותי בגיוס כספים או בהרצאות והסבר על חשיבות התמיכה בקרן לחקר הסרטן בישראל או בליווי רוחני וחיזוק מנטלי של חולי סרטן ובני משפחותיהם. כמובן, שאני מבלה הרבה עם הבנות שלי, קצת מלמד ולומד בודהיזם, ורק היום אני יכול להגיד שמצאתי את האושר״.

״לצערי, קורה לנו משהו משמעותי רק כשאנחנו מתמודדים עם הזכות לחיות. היום אני מבין שהחיים צריכים להיות מורכבים משלושה דברים. קודם כל, אתה צריך שהמטרות שלך בחיים תהיינה חיוביות, שהעשייה שלך תהיה חיובית, מטיבה ומועילה. הדבר השני הוא ללמוד לתת כדרך חיים. נתינה הם אחד ממנועי הצמיחה הגדולים שלנו. ברגע שאתה לומד לתת לאחרים, הסיפוק שלך הוא אדיר. לפעמים אני בסיטואציות אישיות בלתי אפשריות, וברגע שאני עוזר לחולה אחר, מיד אני מרגיש את הטעינה האנרגטית הזאת של הנתינה. כשחליתי, הסתכלתי וניסיתי להבין מה אני. הייתי אתלט, הייתי ספורטאי, הייתי איש עסקים, ופתאום לא היה לי כלום. והכי מפחיד, אפילו לא היה לי עתיד. היום, אני אמנם לא יכול להיות מחויב לשום דבר ואני אולי 30% ממה שהייתי, אבל אני 100% ממישהו חדש. אנחנו כל שנייה משתנים, אבל אנחנו שמים לב לזה רק כשקורים דברים דרמטיים. אחד הדברים הכי חשובים, זה לקבל את עצמנו עם השינויים האלו באהבה. זה ״הסוד״ של איך לחיות. לקבל את עצמך עם הקשיים, הכשלונות וחוסר היכולות שלך, ללמוד להנות מהדברים הקטנים שמסביבך, וללמוד להיות אסיר תודה על מה שיש״.

תמיר גילת זיקק את תובנות המסע שלו לשיחת טד – "החיים אחרי תאריך התפוגה" – שעלתה בינואר לאתר העולמי של TED. בהרצאתו הוא מתווה צעד-צעד את אבני הדרך למסלול של חיים עם משמעות. המדריך לחיים על פי תמיר גילת מבוסס על שלושת היסודות שהוא קורא להם The 3TG’s:

Goals, Giving, Gratitude.

״תמיד הבנתי שיש איזה מימד שהיה חסר לי בחיים, אבל לא הצלחתי להטמיע אותו בחיים שלי. עשיתי סדנאות של יוגה ומדיטציה, ואני חושב שלו הייתי מתמיד בזה, דרך הלימוד הייתי מקבל כלים נוספים. אם היה לנו את היכולת להביא לחיים שלנו את אותם הדברים, אם היינו מקפידים בעשייה היומיומית לעסוק בנתינה ולשלב בחיים את ההבנה שהכול משתנה ושאין טעם לנסות להיאחז במה שיש, החיים שלנו היו נראים אחרת. רוב האנשים חיים בעבר או בעתיד, במקום להיות כאן ועכשיו ולהנות מהרגע. אני יודע שקיבלתי במתנה את היכולת להסתכל על הסיטואציה ולהפוך את המצב שלי למצב מיטיב וחיובי.  אני מניח שזה מורכב, בין היתר, בנגיעות שהיו לי בעבר עם נושאים רוחניים, מתכונות האופי שלי וגם ממזל״.

״אני חב את חיי לשני ניסויים קליניים שיצרו תרופות מצילות חיים. טביעות האצבע של חוקרי הסרטן הישראליים נמצאות בכל מקום בעולם, והקרן לחקר הסרטן דואגת שחוקרי הסרטן הישראלים ימשיכו לחקור בישראל ולא יעזבו את הארץ. הקרן אוספת כספים בארצות הברית ובקנדה מתוך כוונה לשמר את המוחות לטפח את תעשיית המחקר בישראל״. לפרטים נוספים לחצו כאן.

לשיחת הטד של תמיר גילת לחצו כאן.

כמובן שהיום, כשכולנו נתונים בתוך הגל הזה של הקורונה ששטף את העולם כולו, הכול נשמע לנו אחרת. עוד מוקדם מידי לנבא אילו תובנות יחרתו בליבנו, ואיך יראה העתיד. האם נשתנה? האם נחכים ונלמד מהתקופה הזאת ומה? האם נצא מחוזקים יותר או שהריחוק החברתי יותיר חריצים של חשדנות ופחד? במהלך השבועות האחרונים, חשבתי לא פעם על תמיר ועל איך הוא מתמודד עם המצב. יש לי תחושה שאני יודעת מה הוא חושב.

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com