פרשת קהילה

מאת: דלית גבירצמן

משהו קורה בקהילה שלנו. משהו חדש וטוב. בתוך הקרקע הדחוסה של בידוד, חוסר מעש וחוסר וודאות מבצבצים ניצנים רעננים של עשייה ויצירתיות, גילויים של דאגה, תמיכה, נתינה ופירגון. אולי דווקא השקט וההאטה יצרו ואיפשרו את הקשב, ודווקא הריחוק פתח ערוצים חדשים של קירבה ורצון להתחבר למהות ולתוכן מקומי. כפי שהגוף האנושי יודע לפתח דרכים חלופיות לפצות על לקות וחסך, גם אנחנו כקהילה הצלחנו בחודשים האחרונים למצוא דרכים מקוריות ומגוונות להתחבר למרות הריחוק ולהיפתח למרות הסגר.

יעל יחיאלי

אחת היוזמות הברוכות שקמו לנו לאחרונה היא כתיבה ופרשנות אישית לפרשת השבוע. מאחורי היוזמה עומדת יעל יחיאלי, אשת חינוך, פעילה חברתית ומנחת קבוצות שחיה כיום בברקלי. לפני כמה חודשים עלה הרעיון לאתגר את בוגרי ובוגרות התוכנית ״גוונים״ מבית היוצר של ה-ICC, בכתיבת פרשנות אישית לפרשת השבוע שתפורסם מידי שבוע באתר ״בעניינים״. הכוונה היתה לתת פרשנות עכשווית ומרתקת לפרשות העתיקות. יעל פנתה לכמה כותבים וכותבות וכמעט אצל כולםן התגובה הראשונה הייתה – מה יש לי לאמר, אני לא מבינה בזה, לא יודעת אם אצליח. בעידודה של יעל, התקבלה ההזמנה לצאת למסע הזה ביחד איתה. ומאז, כבר כמעט עשרים שבתות, שעולה בכל שבוע פרשנות אישית ומקורית לפרשת השבוע.

״פרשת השבוע היא משאב תרבותי שיש לתרבות היהודית כבר אלפי שנים. בכל שבת קוראים בתורה את אותה הפרשה בכל קהילה יהודית בעולם. קצת כמו סיפור בהמשכים שנקרא בתפוצה גלובלית על ידי מליונים של אנשים״, מספרת יעל. ״יש פרשות מעניינות יותר ויש פחות, אבל בכל פרשה, גם אם היא מתעסקת בקורבנות של בית המקדש, אפשר למצוא משהו מעניין ומעורר מחשבה. לאורך הדורות נוצר מעין מוסד שכזה של דרשה על פרשת השבוע, בדרך כלל בעל פה ועם מהפכת הדפוס, וכמובן מהפכת האינטרנט, אפשר למצוא הרבה מאד פרשנים שכותבים על פרשת השבוע עם חיבור לאקטואליה״.

וכך, נולדה אצלנו בקהילה מסורת חדשה. עם הקמת הערוץ הקהילתי, עלתה לשידור מידי יום שישי גם תוכנית אירוח בהנחייתה של יעל יחיאלי ובה היא דנה בפרשנות האישית של הכותבים.ות. השבוע, שוחחתי עם ארבעה כותבים וכותבות שסיפרו לי על החוויה, תהליך הכתיבה והתובנות שעלו ממנה.

נרי לייף-חומה

מכשירה דולות, מלמדת אחיות חדר לידה בתוכניות מקוונות ובסדנאות בבתי חולים לפי שיטה שפיתחה. לפני שני עשורים, בלידת בתה השניה, נולדה הדולה שבה, ומאז היא ליוותה מאות זוגות בתהליך הלידה והנחתה אלפים כמדריכת הכנה ללידה. במרוצת השנים, הוסמכה גם כמטפלת בהיפנוזה, NLP וכמאמנת אישית. החיים בעמק המפרץ איפשרו לנרי להתפתח גם כיזמית בתחום ולייסד את שיטת האימון ללידה, Birth Coah Method ,שאותה פירסמה בספר "The Art of Coaching for Childbirth". נרי היא אמא לשלוש בנות והיא מתגוררת בעמק המפרץ 19 שנה.

"הפרשה שהוזמנתי להתייחס אליה היתה פרשת 'בשלח' שמתארת את מנוסת בני ישראל בצאתם ממצרים ואת קריעת ים סוף, מספרת נרי, "מבחינה רגשית היתה בי תחושת ראשוניות והתרגשות מהולה בבהלה. פתאום אני, שלא היתה לי נגיעה לטקסט התנכ"י מאז בית הספר היסודי, מוזמנת להיות רבי עקיבא. ומה זה בעצם אומר לכתוב על הפרשה מתוך עולמי שלי, בלי להתייחס לפרושים הרישמיים או לכוונת הכותב? ואז היה הטקסט עצמו שהעלה בי כעס ותיעוב – הפרשה מכילה את שירת מרים ונקראת ב"שבת שירה" ואבוי לשירה הזו – איזו אלימות, איזה מורא, שיר הלל לאלוהים מאיים ונוקם שהוא לא האלוהים שלי. כיצד ניתן לתאר דמות נשית ששרה וחוגגת הטבעה של סוסים על רוכביהם? אז רציתי לזרוק את זה ממני. חזרתי ליעל ואמרתי לה – אין מצב! אני לא יכולה לקרוא את הטקסט הזה ואין בו שום דבר שמעורר בי השראה לכתיבה. רק התנגדות. ויעל אמרה – נו, אז תכתבי על זה. תכעסי ותתנגדי. תעשי בטקסט כרצונך. מה את חושבת שעשו פרשנים לפנייך? ישנתי על זה, וקמתי בבוקר עם הפרוש שלי כתוב כולו ולקח לי שעה וחצי לסיים את הכתבה. בעקבות התהליך, התאהבתי במרים מחדש וסלחתי לה. הרגשתי את הכאב שלה ושל נשים ואימהות ששרות שירי נצחון וגבורה על מלחמות שיוזמים הגברים בתקופתן. הרגשתי שהתחזקתי באמונתי. אני אישה מאמינה שלא הולכת לבית הכנסת כי החוויה לא מתחברת אצלי לאמונה, ובמקום, אני הולכת לחדר הלידה. שם, כשאני נוכחת בתהליך הבריאה, מתחזקת אמונתי. אני מאמינה באלוהימא מלאת עוצמה וחמלה נשית. המפגש המחודש עם הטקסט התנכ"י המקורי הזכיר לי למה נפרדתי ממקורותיי ומהאלוהים שהם הציגו לי.

אחד הגילויים היפים בתהליך נבע מזה שהתבקשתי פעמיים להציע פרשנות לאותה פרשה- פעם ראשונה בשבת שירה ובפעם השניה בפסח, במרחק של חודש וקצת. אבל בפעם השניה היינו כולנו סגורים בבתים ובעיצומה של המגפה. עולמנו השתנה לבלי הכר. מציאות חיי היתה חדשה ומפחידה, ופתאום גיליתי את הגמישות של הטקסט, ושבעצם הוא כחומר ביד היוצר. מתוך ההוויה החדשה שלי, הקריאה היתה מאד שונה. שמעתי את הצעקה – צעקת הפחד של הבורחים מאויב, שבצר להם צועקים אל המנהיגים שלהם בציפייה שיושיעו אותם והם מאבדים אמונה – בדיוק כמונו. התמלאתי חמלה כלפי מנהיגי העולם שנדרשים לספק לנו פתרונות והגנות והבנתי שוב כמה חשובה האמונה במשהו נשגב ועל אנושי ברגעי מצוקה.

האתגר בכתיבה נבע מהזיכרון שלי ממפגשים מוקדמים עם הטקסט התנ"כי ועם פירושים ישנים שלו. אני מאוד אוהבת לכתוב וכותבת הרבה. יש לי בלוג מקצועי, ולכן התגובה הראשונה שלי להצעה לכתוב פרשנות היתה: למה לי? איזה ערך יש בפעילות הזו עבורי ולקוראים? למי זה בכלל רלוונטי? התגמול היה בתשובה המרגשת שהתקבלה תוך כדי תהליך הכתיבה – בשעה שוויתרתי על ההתנגדות – הטקסט הזה הוא נכס תרבותי שלי. הוא מחבר אותי לאימהותיי ולשורשיי, ובאותה עת, הוא הזמנה להבין את ההוויה העכשווית שלי. החירות לעשות בו כרצוני היא תגמול ענק, ואיתה באה גם תחושת חובה לקרוא בו ולהמשיך לנכס אותו לעצמי, לקהילה שלי ולדורות הבאים. בנותיי הבוגרות מאד התלהבו מהפרשנות שלי ואני מאמינה שהיה לזה תפקיד בהחלטה שלהן להצטרף אליי השנה לסדר נשים. וזה, כשלעצמו, רווח ענק!

אייל עקיבא

נשוי לדפנה ואב לנעמה וליואב, מתגורר במפרץ כעשור. לאחר שנים באקדמיה, הוא עוסק כיום בהיבט החישובי של ביולוגיה סינתטית- הנדסת חיידקים לייצור חומרי גלם לתעשיות האלקטרוניקה והתרופות.

"פרשת השבוע פגשה אותי בשש וחצי בבוקר, על כביש 92 לכוון ה-east bay, אל מול הזריחה. פעם, בתקופה שעוד נסענו לעבודה… היא פגשה אותי גם בדרך חזרה, וחוזר חלילה. זו לא הפעם הראשונה שאני פוגש, מעיין ולומד מפרשת השבוע, ולכן אין בתהליך משהו שהוא זר לי. שמתי לב שהמרחב המקוון מוצף בפרשנויות הקלאסיות שבאופן שטחי נראות דומות האחת לשניה, אבל במבט יותר מעמיק ניתן לראות שגם הפרשנים הקלאסיים עברו בעצמם תהליך של חיבור בין המציאות סביבם אל הטקסט, ושהם מייצגים תפיסות עולם שונות מאוד. מתן פרשנות אישית הנכתבת על-ידי אנשים שחיים כאן, מנגישה את הטקסט ומקילה על ההזדהות עמו. באופן אישי, ניסיתי למצוא קשר בין הפרשה לבין מעבר שעשיתי לאחרונה בין עבודה רבת שנים באקדמיה לעבודה בסקטור הפרטי, ואחד הנושאים בהם מצאתי את הקשר הזה, הוא נושא הלבוש, הנמצא במרכז הפרשה, ומשמש דוגמה לאחד ההבדלים הגדולים בין הנהוג באקדמיה לבין הנהוג בתעשייה.

בפרשת השבוע עליה כתבתי ("תצווה") מוזכר התהליך הארוך אותו עובד אהרון לפני בואו לשרת בקודש – שמונה פרטי לבוש מיוחדים שלכל אחד מהם משמעות רבה. בעקבות העיון בפרשה שאלתי את עצמי: מה הבגד שאני לובש מקרין פנימה וגם החוצה, ובאיזה מקום אני נמצא במנעד שבין החולצה המכופתרת בכל יום לבין לבוש "״זרוק״.

אחת המסקנות שלי היתה עד כמה עמוקים הקשרים בין שפת היומיום שלנו למקרא. גם משפט כמו ״נראה כאילו הוא נושא את כל כובד העולם על כתפיו״ מקורו, אם ניתן לנחש, בבגדי אהרון הכהן, שנשא על כתפיו אבנים עליהן היו חרוטים שמותיהם של שבטי ישראל, כך שיוכל לייצג את העם עת שירת בקודש. מסקנה אחרת נוגעת למשמעות הרבה של פנייה אל החושים כולם כשמנסים לייסד תרבות או להשריש מנהגים. המראה של הכהן הגדול (בגדיו), צלילי הפעמונים, וריח הקטורת אותם ראו, שמעו והריחו בכל יום מחדש כל האנשים שהיו קרובים אליו, מיסדו את הטקס באמצעות כל החושים. זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום. מיסוד תרבויות הוא אירוע נדיר בקנה מידה רחב, אבל הוא קורה כל יום ובהרבה מקומות בכל חברה בשלבי ההקמה. כמייסד או כעובד, יש לשים לב שבפנייה אל כל החושים יש כוח חוצה זמנים ותרבויות… קריאת הפרשה מנקודת מבט זו גרמה לי לשים לב לדברים האלה סביבי, במקום העבודה שלי.

שבעים פנים לתורה. כה מופלא שהטקסט העתיק הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה משמעויות, ושבדורות רבים, מפרשים ופרשנים מכל העולם מצאו בו רלוונטיות לחייהם ולזמנם. על פניו, "נוח" היה יותר אם ספר מכונן כזה היה ברור ורהוט, ונטול סתירות פנימיות, אבל אין זה כך – הוא כתוב באופן כמעט פוסט-מודרני, והרבה משמעויות מתרוצצות בו, רבות מהן בעלות משמעות לחיינו אנו – בין אם שאלת האמונה תופסת או שאיננה תופסת חלק מרכזי בעיון. ההתעניינות שלי בפרשה החלה בעת לימודי התואר השני באונ' העברית (מדעי החיים). המנחה שלי, פרופ' שמואל (מולי) בן ששון, הסביר שבמחקר הנוכחי יש לבצע הצלבה בין ניסויי הביקורת השונים. הוא הזמין אותנו ללמוד על פרשת השבוע, ועם הזמן, והבילוי בין מדפי העץ של מחלקת היהדות של הספריה הלאומית בגבעת רם, הבנתי שלמרות שבתור ילד קראתי כרכים של מילון "אבן שושן" להנאתי – היה חסר לי מימד שלם של ידע, שיש עוד שכבות עבות של הקשרים לכל מילה, ושההנאה מקריאת המילה הכתובה, או מיצירה בעזרתה – אינה שלמה בלי מימד זה.

נראה לי שמחוץ לישראל, קל יותר לנהל את הדיאלוג הזה עם המקרא בעברית ולהפיק ממנו תובנות רלוונטיות לחיינו. כאשר יתקיים דו-שיח בשפת המקור וגם באנגלית, יוכל להיבנות גשר בין הקהילה הישראלית ליהודית המקומית, שכן מדובר במרכיב משותף בינינו – גם אם שאלת האמונה איננה תופסת בו מקום מרכזי. לדעתי, מדובר בסממן בגרות של הקהילה".

ורד גאני-קציר

אם לשלושה נפלאים ולהאסקית מתוקה ורעיה לאחד יחיד ומיוחד. היא גרה בסן חוזה, מורה ליוגה ולעברית, כותבת, בעיקר הגות ושירה ומשתדלת לקרוא ולעשות בכל יום דבר-מה שיוסיף מהות וירחיב את הלב. ורד אוהבת ליצור בחומר שיש בו רוח ואנרגיה טובה ומברכת על עונות השנה, על הטבע סביב, על חברותא לנפש ועל קהילה מעוררת השראה.

"פרשות 'אחרי מות – קדושים’ פגשו אותי בחודש הזוי בתקופת הקורונה, מספרת ורד, "חוויתי בו כמה אובדנים, פגשתי זמן במימד שלא היכרנו ופגשתי רוח התנדבות למען הקהילה והאחר שריגשה ושימחה אותי מאוד. פרשות אלה עוסקות בדיוק בקו התפר שבין הפרטי (במקרה שלנו אהרון, המנהיג הרוחני והכוהן הגדול) ובין העם, ורוח ה' כקושרת בין כולם. ביום ההגשה עצמו הרגשתי את השקט שנוצר בתוכי כשאני כותבת, כדי לשלב את כל מה שחוויתי לכדי טקסט. למדתי, שאל כל טקסט ניתן למצוא חיבור, ושדווקא הטקסטים המאתגרים מוציאים ממני יותר, כיוון שהתהליך דורש התמודדות ארוכה ועמוקה יותר.

תובנה אחרת שהגעתי אליה בעקבות הטקסט והחודש האחרון היא שיש בנו כוחות רבים שלא שיערנו; לחוות קושי, מכשולים ואובדן, להתגבר עליהם ואף לצמוח מהם. בקריאה פשוטה נראה שלאהרון לא היתה ברירה אלא להיכנס אל המשכן ולעשות את המוטל עליו, על אף שהיה אמור כביכול להתאבל על בניו. אולם בקריאה שניה ושלישית עולות תמיהות בקשר לכך והמסקנה שהגעתי אליה היא שיתכן כי בחר בכך כדרך מדיטאטיבית לריפוי ושבעת שהוא עובד לבדו במשכן ומשרת את העם, הוא משרת גם את נפשו. תובנה זו באה כהמשך לאובדן של אמי, לפני מספר שנים, שהיה הדבר המטלטל והמצער ביותר שחוויתי בחיי. תובנה שניה היתה שהיצירה, הן במילים, הן בחומר והן בגוף, יש בה כדי לרפא, להכיל ולשחרר כאב על מנת להתקדם למקום מואר יותר ומיטיב. הכתיבה, בעיקר שירה, היתה הדרך שלי להתכתב עם אמי. את הנשמה שלה הרגשתי סביבי בדרכים שונות, אך כשכתבתי לה הרגשתי שאני מרפאה את שתינו. היו לאמי חיים לא פשוטים והיא שמרה לעצמה את שחוותה, אולי כדי לא לדכא אותי. לאחר שנפרדה מן העולם התחלתי להתכתב איתה והרגשתי שיש בזה מעין ריכוך, שיתוף, יציאה אל האור והחלמה משדי העבר.

ביום האחרון להגשת המאמר, ישבתי ותוך כמה דקות הכל התחבר לכדי כמה פסקאות ברורות שהרגישו לי הן אותנטיות והן רלווונטיות לכלל. החיבור לשיר של זלדה שימח אותי מאוד. היא אילן גבוה מאוד, מהגבוהים שאני מכירה, ובה אני תמיד שמחה להיתלות. היא יושבת אצלי עמוק בלב והבאתה החוצה גורמת לי נחת. השלב המאתגר היו השבועיים בהם קראתי שוב ושוב, הן את הטקסט המקראי והן פרשנויות שונות ולא מצאתי את החיבור האישי כיוון שיש בו נוקשות רבה, ציוויים על קוצו של יוד ואיום במיתות שונות. זה לא טקסט שהיה לי קל להתחבר אליו בקריאה ראשונה. להיפך, הוא הילך עלי רעות. אבל היום בו הייתי צריכה להגיש את המאמר, היה יום לפני ה-30 למותו של חבר יקר ובן זוגה של חברה קרובה. ובאותו היום גם ידעתי שאלך לשמח ילד חמוד, בן של חברה, שחגג יום הולדת 10. לא ידעתי מהיכן תגיע האנרגיה לחוות את שני האירועים הללו יחדיו, וכיצד לשלב אבל ושמחה. אותה חברה שאיבדה את בן זוגה היא השראה בפני עצמה. ובאותו היום הכל התחבר לי. נזכרתי ביום כיפור של ילדותי שהיווה כור היתוך לכל הרגשות הללו, בליווי הקדושה שהיתה באוויר, ומשם כבר הכל יצא אל הדף, מעצמו.

אני חושבת שבכל טקסט מקראי ניתן למצוא רלוונטיות לחיינו, השאלה היא באיזו נקודת מבט אנו בוחרים ובמה אנו מתמקדים. לפעמים ניתן להתמקד דווקא במוסתר. לדוגמא, העובדה שהקול הנשי כמעט ואינו נשמע בטקסטים התנ"כיים, מספרת לנו על תרבות מסויימת שאולי רחוקה ממה שאנו חווים היום אך אינה לגמרי מנוגדת, וניתן דווקא מהמקום הלא מסופר לדרוש דרשה. בפרשת 'שמיני' וכן בפרשות 'אחרי מות – קדושים' לא מצויין דבר על אלישבע, רעייתו של אהרון, אשר שני בניה נספו באש לאחר שהדליקו אש זרה. מכאן ניתן לדרוש רבות לגבי כוונת המספר ולגבי הבחירה שלנו כיום לראות או שלא לראות את מה שבדרך כלל מוסתר מעינינו, ולתווך לעצמנו את את מה שאנו שומעים, רואים וקוראים. ולנושא הטקסט המקראי, כשאנו קוראים טקסטים קדומים, אנו עצמנו מהווים כלי בין עבר, הווה ועתיד ומה שאנו בוחרים לעשות עמם, מעצב את האופן בו אנו מקיימים את התרבות הרוחנית והגשמית שלנו".

נירית חזן

מתגוררת עם המשפחה והכלב בקופרטינו. נהנית מאוד מהתפלפלויות בחצר האחורית סביב טקסטים חדשים וקדומים בחברותא. בחייה המקצועיים משמשת כמנהלת לפיתוח והדרכת עובדים.ות בסטנפורד.

"קיבלתי את הפרשה כשאני במערבולת תחושות של בילבול, התרגשות, בהלה מהלא-נודע, חשש וחישוב מחדש של כל מה שהולך להשתנות ולהתבטל. כשקראתי לראשונה את הטקסט רציתי להחזיר אותו ליעל כפי שהוא, ולהגיד בחיוך ובנימוס- תודה, אבל לא תודה. חשבתי שמדובר בטקסט הזוי ולא רלוונטי. ביננו, חוקים דקדקנים של הקרבת קורבנות? דם מרוח על הקירות? יש לנו מספיק דרמות משלנו כרגע. אבל נשמתי עמוק, והחלטתי בכל זאת לנסות. בסופו של דבר, מה שאיפשר לי להתחבר לטקסט זה 'האנטי-טקסט' (על דרך השלילה) כלומר הנטייה שלי להסתכל על מערכות חוקים בעיניים ביקורתיות, וכן העמדה הברורה נגד קורבנות. נזכרתי שיש לי חשיבה מאוד אסוציטיבית ושמחה, ונטייה לחבר בין נקודות באופן יצירתי ושונה, ומאידך אני לא ממש טורחת להסביר איך עשיתי את החיבור ולמה. בנוסף, התחוור לי, שעם השנים יותר ויותר קשה לי להתחבר לטקסטים נוקשים, שפונים רק לגברים ומשקפים תפיסת עולם כוחנית ולא מתפשרת.

כדי להשאר עם הפרשה הייתי צריכה כמעט להתנתק מהתוכן שלה, לדבר בעיקר על המטפורה והסמליות שקשורות בקורבנוֹת וקורבנוּת. המחשבה על הנושא לקחה אותי לימים בהם עבדתי עם נערות במצבי מצוקה קשים והכרות עם המורכבות של המצב. בנוסף, זה חיבר אותי לידע שצברתי בשנים האחרונות בתחום של פיתוח מנהיגות; יכולת לשנות מיינד סט, החשיבות והיכולת להתבוננות עצמית וההשפעה שיש לחשיבה חיובית על חוסן ועמידות מנטלית ורגשית. שמחתי לחבר את הנקודות מהשלבים השונים של התפתחותי המקצועית. לטעמי, הפרשה מעלה את אחת הסוגיות שמשקפות את הפער בין התרבות המקראית לימינו אנו: את ההתקדמות או ההתפתחות בהבנה המוסרית והחברתית של בני האדם, כמו למשל לגבי תפיסת הטקס הדתי, דאגה לבעלי חיים וכדומה.

בימים, בשבועות ובחודשים שנדחסו ליחידות זמן לא מזוהות, נכנסה לחיי שיגרה חדשה, שבה אני מדליקה נרות שבת כדי להיזכר ולציין שהגיע סוף השבוע, ואז אני מתיישבת לקרוא ולהקשיב לפרשת השבוע. והשבוע, פרשת ״בהר בחוקותי״, הפרשות הגדולות של הצדק החברתי, ואני כבר סקרנית לשמוע את הפרשנות האישית של חברי וחברות הקהילה בהנחייתה של יעל יחיאלי.

שלכם כמידי שבוע,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com