טרמפ עם יאיר אגמון

מאת: דלית גבירצמן

יאיר אגמון נראה כמו איש של ניגודים. ירושלמי שחי בתל אביב, בוגר ישיבה שלמד בבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, חילוני שכותב על פרשת השבוע ושומר שבת. הוא בן יחיד שנולד מחוץ לנישואים לאב חקלאי כורדי נשוי ואב לשישה ולאם אשכנזיה, רווקה ודתייה. הוא סופר ובמאי דוקומנטרי שנוהג לחשוף ולספר את סיפור חייו בגוף ראשון, ועדיין שומר על פרטיותו ולא תמצאו אף תמונה של אשתו וילדיו ברשת.

צילום: יוסי אלוני

כבר שנים שאני עוקבת אחרי היצירה העניפה של יאיר אגמון והמלצתי לא פעם על הסדרות והסרטים שלו, במסגרת ההמלצות שלי על תאגיד השידור הישראלי כאן 11. לכן שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לשוחח איתו השבוע לקראת תיקון ליל שבועות, שיתקיים השנה וירטואלית בשבת ה-30 במאי ובבוקר יום ראשון ה-31 במאי. השנה יעסוק התיקון בנושא של ״התהוות״, כשיותר מכל זמן אחר, אנו חווים שינויי התהוות מרחיקי לכת כיחידים, כקהילה וכחברה גלובלית, עליהם ננסה לעמוד יחד במפגשים השונים, שיתקיימו לראשונה גם בעברית וגם באנגלית. יאיר ישוחח איתנו על מסעות, יצירה ואותנטיות.

אני תופסת אותו בסוף יום עבודה באחד הימים הכי חמים שנרשמו בתל אביב, ימים ספורים אחרי החזרה לשגרה פוסט קורונה. אי אפשר להתעלם מהמימד ההזוי של ימים בהם הכול נראה ומרגיש אחרת. עוד בטרם התחלנו רשמית בראיון, יאיר מספר לי שלאורך כל התקופה של הקורונה הוא היה עסוק עד מעל לראש בעשייה אינטנסיבית, קופץ לסירוגין בין טיפול בשני ילדים בלי מסגרות לבין צילום דוקו חדש במחלקת הקורונה בבית החולים ״איכילוב״.

הוא בוחר להגדיר את עצמו כסופר ובמאי קולנוע, אבל אחרי צפייה בסדרות רבות שעשה וקריאה בספרים שכתב, בעיני יאיר אגמון הוא בעצם חוקר. הוא חוקר את האמת של אנשים איתם הוא נפגש, הוא חוקר את החיים בארץ, בוחן את מאפייני הדור שלו, ובעיקר יש בו סקרנות גדולה ואמיתית בבני אדם ויכולת נדירה להתחבר אליהם ברגעים ספורים.

כיצד אתה מתמודד עם החשיפה האישית בכתיבה ובעשייה הקולנועית שלך?

״אני חושב שהחשיפה שלי מנוהלת ושהיא בשליטה, ואני מרגיש שאני בוחר מה לחשוף ואיך לחשוף. יחסית אני כן אדם מאוד פתוח, כי אני מאמין ביצירה שהיא לא חיצונית או דקלרטיבית. כצרכן תרבות, היצירות שאני אוהב ושהשפיעו עלי אלו יצירות שהרגשתי שהבמאי שם את הלב שלו בסרט או שהסופר מושקע בו ולא חיצוני לו. למשל בספר ״היה היתה״ (סיפרה של יעל נאמן), זהו ספר יפיפיה ומעניין במובן היפה של חשוף ולא במובן המתערטל. הוא מספר על דמות מחוקה, אבל בעצם הוא מספר על הסופרת עצמה״.

בשנת 2017 הוקרן סרטו הדוקומנטרי ״רחל אגמון״ שבו מלווה יאיר את שני הוריו, בשני מסעות שונים, במטרה להבין את שורש הקשר הרומנטי בינהם ולהתחקות אחר האמת שמאחורי הרומן שהעניק לו את חייו.

לפני כשבועיים ציינו כאן את יום האם וקשה להתעלם מהמקום אותו תופסת אימך בחייך. ספר לנו קצת על הקשר בינכם.

״תראי, אימא שלי ואני היינו ביחד לבד, רק שנינו. היא מעולם לא התחתנה והיא גידלה אותי כאם חד-הורית. נולדתי מחוץ לנישואים של אבא שלי ואת רוב חיי העברתי בלהתבייש בה ולהסתיר אותה. באזור הצבא, היה לי איזה רגע של היפוך שבו הבנתי שכל הדברים שהתביישתי בהם הם בעצם מושא לגאווה. כשהייתי צעיר, הרבה אנשים העירו לי על הקשר בינינו, במובן הרע והטוב, כי היו בינינו כעסים, וצחוקים וקללות. היא גם טיפוס ודמות מאוד מיוחדת. אחרי הצבא, כשהייתי באוניברסיטה, נפלו לי האסימונים שבעצם היא גיבורה, אבל לא במובן של סופרוומן אלא במובן של החיים העלובים והגרועים. הסרט עליה נוצר במקרה, כשעשיתי עליה איזה תרגיל בבית הספר שלי, סם שפיגל, והמנהל אמר לי, כבדרך אגב, שזה הדבר הכי טוב שעשיתי בכל הלימודים שלי. שם הבנתי שלסיפור שלי יש ערך גם עבור אחרים, ואני מאוד גאה בסרט עליה״.

התרשמתי שאימך היא אכן טיפוס מיוחד והיא אומרת בדיוק את מה שהיא חושבת. איך היא הגיבה על הסרט?

״אני חושב שהיא הגיבה בשני שלבים. בשלב הראשון היא נורא התביישה בו, כי היא לא אהבה את החשיפה, ואז התחילו להגיע התגובות. היא חיה בירושלים, ועד היום אנשים זרים עוצרים אותה בתור בסופר כדי לתת לה חיבוק. בעיני זה אומר הכול.

בשנת 2017 שודרה סדרת רשת (סדרה אינטרנטית) בשם ״הטרמפיסטים״ שיצר יאיר אגמון עם אלעד שוורץ. הסדרה הדוקומנטרית מתמקדת באנשים שבצידי הדרך ובשולי התודעה. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לסדרת רשת לשנת 2019.

איך עלה הרעיון של ״הטרמפיסטים״? ובכלל, שמתי לב שהמוטיב של טרמפים שזור בהרבה מהדברים שאתה עושה.

״נכון, ההורים שלי נפגשו בטרמפ. הרעיון נולד כשעבדתי על פרויקט אחר, ובמהלך היום עצרנו לטרמפיסטים כדי לתחקר אותם. זה היה נורא נחמד לגלות את הכוח הדרמטי שלהם. הנחת המוצא היתה שאף אחד לא ידבר איתנו אבל העובדה היא שאנשים דיברו איתנו, ובגדול. יש משהו בטרמפיסטים, מעצם היותם טרמפיסטים, שהם עומדים בתחנה ויש להם יעד כללי, ויש בהם משהו שבהגדרה הופך אותם לפתוחים, זורמים ונגישים. הם עומדים בטרמפיאדה ומבקשים מאנשים זרים להכניס אותם לתוך איזה מרחב מאוד אישי ולקרב אותם״.

איך אתה בוחר את מי להעלות למכונית? מה עומד מאחורי הבחירה? אינטואיציה? חריגות? ומי מהם נשאר איתך עד היום?

״באחד הפרקים עלתה לטרמפ אישה בשם כוכבה שסיפרה שהיתה אישה מוכה שבמשך שנים בעלה התעלל בה. זה פרק שנכנס לי ללב כי היה לי מאוד מורכב לערוך אותו וגם כי היא נגעה לי ללב ברמות משוגעות. יש לי פרק נוסף עם טרנסג’נדרית שגדלה בישיבה, שבתהליך העריכה פתאום גיליתי שהיא שמה קץ לחייה. זה גם משהו שנשאר איתי, והיה לי מפגש מאוד דרמטי ואינטנסיבי עם המשפחה שלה, כי רצינו שההורים שלה יראו את הפרק לפני שזה עולה לשידור״.

במיוחד זכורה לי האפיזודה עם טרמפיסט ממוצא רוסי, שהיה כל כך אבוד ומיואש שאפילו חלומות לעתיד לא היו לו.

״כן, זה היה מיכאל, עולה חדש מאסטוניה וזה סיפור מדהים, שבאמת מראה את הכוח של הפרויקט. זאת דמות שאף תחקירן לא יכול היה למצוא. הוא אוסף בקבוקים שחי ביער ובזמן אמת הוא ירד מהאוטו ולא חשבנו שיצא מזה פרק. כשנכנסנו לחדר העריכה פתאום הבנו שיש פה משהו מאוד משמעותי״.

בשנת 2018 יצר יאיר אגמון עם תמר קיי סדרה המורכבת מדיוקנאות של עשרה קשישים שונים בהווה הישראלי. הסדרה מנסה להציע נקודת מבט חדשה על הזקנה, ולהבין מה זה אומר להיות אדם זקן.

איך נולדה סדרת הרשת ״פני זקן״?

״זה פרויקט שנולד כשנסעתי לטיול מאורגן עם אימא שלי. הגיל הממוצע שם היה בערך שמונים, וזה היה מאוד מצחיק להיות יחסית צעיר יחיד בקבוצה של זקנים. בשלושה הימים הראשונים קצת התבאסתי, ואחרי שלושה ימים עברתי איזה אירוע מכונן שעד היום אני מודה עליו. פתאום הבנתי שכיף לי איתם. כן, הם מדברים טיפה אחרת והבדיחות שלהם אחרות, אבל מתחת לכל הדבר זה הסתתרו אנשים רגילים עם צחוקים וסיפורים. הרגשתי שנפתח לי עולם שלם, ורציתי לתרגם את ההרגשה הזאת למשהו. וכך נולד הפרויקט שמדבר על זקנים כבני אדם בהווה, כי הייצוג הטלוויזיוני של אנשים זקנים זה תמיד לשמוע מה היה במלחמת העצמאות או בשואה או תראו כמה הם מסכנים עכשיו. אני רציתי שיראו אותם כבני אדם. זה היה לי מאוד משמעותי, ואני מאוד גאה בהחלטה לקחת את הנושא של זקנה ולהפוך את הפרויקט לסדרת רשת, כי אין ברשת הרבה זקנים ודווקא העובדה שמי שצופה בסדרה הם אנשים בני 25, זה יצר מפגש מעניין״.

איזה שיעור למדת או לאילו תובנות הגעת מהעבודה על הסדרה?

״השיעור שלמדתי הוא שיש מעט אנשים בגיל הזה שהם פתוחים ומסוגלים לדבר את עצמם. מה שאני מנסה להגיד זה, שהתודעה החברתית משליכה על האנשים עצמם. זה שלאף אחד לא איכפת מה שקורה איתם היום, גורם בעקיפין לכך שלהרבה מהאנשים שפגשתי גם לא איכפת ממי שהם היום. לכן, אחת התובנות שלקחתי איתי היתה שחשוב להישאר מחובר למי שאתה, לחלומות ולפחדים, בכל גיל״.

נדמה שאתה איש של ניגודים; ירושלמי שחי בתל אביב, חילוני שכותב על פרשת השבוע ושומר שבת. איך כל זה משפיע על היצירה שלך?

״זאת שאלה מעניינת, כי נראה לי שאני לא חווה שום דבר ניגודי בצורה הזאת, אבל זה כן חלק מהחיים שלי. אני מרגיש מאוד אחד. כן, אני חושב שבמבט מן החוץ יש פה איזשהו חייזר. מה זה האיש הלא מאמין הזה שעסוק בפרשת השבוע, אבל בחווית החיים שלי אני לא חווה את זה ככה. אני מי שאני. גם אם היית שואלת אותי כשהייתי בכיתה י״א, הייתי אומר לך שאני מאוד אוהב את התורה ושאני לא מאמין באלוהים, ולא הייתי מרגיש שיש סתירה עמוקה בין השניים. גם תל אביב-ירושלים, זה נכון שאני עדיין לא מרגיש בבית, אבל גם בירושלים אני לא מרגיש בבית״.

השבוע ציינו את יום ירושלים. מה היא ירושלים בשבילך?

״ירושלים בשבילי זה ילדות. זה הבית שלי. שם גדלתי ואני חושב שזאת עיר יפיפיה. אחד הדברים שקשים לי בתל אביב זה הכיעור שלה, שאי אפשר לשאת ברגע שאתה פוקח עיניים. הרבה אנשים מוצאים בזה יופי רומנטי, אבל אני לא שם. אני אוהב את הכבדות של ירושלים, את המסורת והתרבות. זה לא מפחיד אותי, להיפך, זה גורם לי להרגיש טוב״.

מה יהיה נושא ההרצאה שלך בתיקון? מה הזווית שלך על הנושא של התהוות?

״אני עומד לדבר על ״הטרמפיסטים״, שזה פרויקט שאוסף אנשים בצד הדרך, גם במובן הפיזי וגם במובן המטאפורי. אני לוקח אנשים שהתקשורת בדרך כלל לא שמה לב אליהם, אבל הם גם חלק מהמרחב הזה. אני חושב שיש במפגש בין שני זרים ברכב קסם אנושי מאוד גדול, והזדמנות למפגש עם כל מיני אנשים, גם כאלו שאולי לא נראים אהובים במבט ראשון. בין שמאלנים לימניים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, יש משהו במציאות שבה אנחנו חיים היום שמעודד עליהום והאצבע מאוד קלה על המקלדת. בתחושה שלי, יש משהו נחמד בלהיות בצד השני של זה. הסדרה הזאת היא תופעה חריגה בנוף הוירטואלי ואני מאוד גאה בה״.

ולסיום, אשאל את השאלה שאתה נוהג לשאול את כל המרואיינים הטרמפיסטים שלך: יאיר, מה החלום שלך?

״שאלה טובה. נראה לי שאם את שואלת אותי עכשיו, בימי הדעיכה של הקורונה, אז זה בעיקר להצליח לסנכרן את עצמי ו״לנחות״. זה נשמע נורא קונקרטי, אבל בימים אלו, אני חי חיים נורא אינטנסיביים שלא מאפשרים לי פשוט לבהות ולהבין מה הסיפור שלי. מרוב עומס, אני לא מצליח לעצור לרגע ולהבין מה יש לי ומה אין לי. זה עניין של זמן וקשב״.

יאיר אגמון יספק, ללא ספק, פן יצירתי וזווית ראייה אותנטית למושג המעניין של התהוות. אליו יצטרפו שלל מרצים ומרצות במגוון נושאים מרתקים. לפרטים ולהרשמה לחצו כאן.

שיהיה לכם אחלה סוף שבוע!

שולחת חיבוקים וירטואליים,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com