פרשת במדבר: חוזרים אל הארץ המובטחת אחרי רילוקיישן

מאת: נעמה שבתאי

בפרשת במדבר אשר פותחת את ספר במדבר בני ישראל מתארגנים לקראת המסע לעבר ארץ כנען, הם עם בתחילת הדרך, בהתהוות. עם מבולבל, שרק לא מזמן יצא ממצרים לדרך חדשה, קיבל את לוחות הברית ובהן עשרת הדברות וכבר הספיק לחטוא, להכין לו עגל מזהב וגם להיענש בחומרה, ועכשיו העם הזה שעבר כל כך הרבה בכל כך מעט זמן מתארגן לקראת ההגעה לארץ כנען. פרשת במדבר עוסקת בניסיון לעשות סדר בבלאגן מסביב ובמהלכה מתקיים מפקד אוכלוסין לקראת היציאה למסע ל… סופרים את בני ישראל (רק את הגברים כמובן…), מחלקים לשבטים ולמחנות, ללוחמים. מגדירים את סדר החניה והיציאה למסע (מי הולך לפני מי), מחלקים תפקידים, ממנים מנהיגות מקומית ובעיקר מנסים ליצור מבנה שיצליח לנהל ציבור ענק שמתכונן אל הלא נודע.

"בקריאה יחפה" אפשר להאמין שהדברים נכתבו ממש כאן ועכשיו על ימינו אנו. כשכל המערכות מסביב עסוקות יום וליל בהתמודדות עם מציאות חדשה ומתהווה, כשהכותרות הראשיות עוסקות במספרי החולים, הבריאים, המתים, באיך מחלקים אותנו למחוזות, לגבולות גזרה, בתפקיד של מי חיוני ושל מי פחות ובאחריות מי ומתי להעביר אותנו משלב אחד למשנהו.

נראה שאז כמו היום הטבע האנושי שלנו לא יכול להימנע מהצורך בתכנון והתארגנות לעבר הלא נודע, בין אם מדובר במסע לעבר הארץ המובטחת או ביום שאחרי המגפה. יש שיאמרו שאנחנו חיים בעידן של ספק מתמיד, של מציאות משתנה בקצב גבוה (מה שהיה נכון אתמול כבר לא נכון להיום) ועל אף התחושה שב 2020 במידה מסוימת כבר הסתגלנו לתנאי אי וודאות ויש ביכולתנו לפעול בתוכה, היא עדיין מעוררת תחושות של חוסר שליטה ודאגה.

בתקופות כאלה אז וגם היום יש בנו משהו שמתכנס פנימה, משהו שמחפש שייכות למקום, שייכות לאנשים שיטעו בנו תחושת ביטחון ורוגע. "אִ֧ישׁ עַל־מַֽחֲנֵ֛הוּ וְאִ֥ישׁ עַל־דִּגְל֖וֹ. הפרשה חוזרת ומדגישה את המבנים הקיימים והחשובים בעם, החלוקה לשבטים, מחנות למשפחות ובתי אב שמאפשרת לכל איש ואדם מעגלי שייכות ותחושת ביטחון, בנוסף מגדירה הפרשה, נותנת שמות ופנים למנהיגות קהילתית ושבטית שתוביל את העם במסע. גם אצלי באופן אישי גבר הצורך להיות קרובה למעגלי השייכות שלי, מצאתי את עצמי משוחחת עם המשפחה בישראל באופן תכוף בהרבה מביום יום. משהו בימים האלה, בחוסר וודאות יצר צורך לבדוק מה שלום המחנה הכי קרוב אלי באופן יומיומי, וגם כאן בקהילה הקטנה- גדולה שלנו פגשנו באין סוף מחוות אישיות וקהילתיות שאיפשרו ועדיין מאפשרות ללכת לתוך הלא נודע, במדבר שפגש בנו ובתוכו להתסכל מסביב ולדעת שיש עוגנים חזקים ויציבים, מעגלים קטנים וגדולים ששומרים עלינו בדרך, ותודה לכל האנשים המהווים את הנווה מדבר הזה עבורנו.

בימים אלה, מעבר לחוסר הוודאות הפרטית שלי שכרוכה בחזרה הקיץ לישראל אחרי תקופה, אני גם מסיימת את תפקידי כראש שלוחת בגד כפת בפאלו אלטו וכחלק מצוות ה-ICC. לאורך השנה עסקנו רבות במשמעות הקהילתית ובמשימה של בית ספר לשפה העברית והתפקיד שלו עבור התלמידים, המשפחות והקהילה כולה. דווקא בימים האלה, ימי קורונה וחוסר וודאות התפקיד של בגד כפת מתחדד בעניי. הצורך בזהות ברורה וחזקה של מעגלי השייכות שלי, "המחנה שלי", של להיות חלק מ…. לפני כמה חודשים אמרה לי אחת האמהות משפט שנצרב בליבי "אני לא יכולה לוותר להם על העברית, השפה זה הדבר הכי חזק שנשאר לי בזהות מהבית". ואני כולי תקווה שהילדים והנוער המדהים הזה שפגשתי השנה ידעו לקחת חלק פעיל, אקטיבי וגם בועט בהמשכיות הקהילה שצמחה וצומחת כאן, בשייח על הזהות והמשכיות הפרטית שלהם ובאותה הנשימה שיהיו שגרירים, שיוצאים אל מחוץ למחנה ולוקחים חלק במעגלים ועולמות נוספים.

פרק א' בספר במדבר מסתיים בפסוק וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָֹ֜ה אֶת־משֶׁ֗ה כֵּן־חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל־בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו: מספרים לנו על בני ישראל הממושמעים, הם לא תמיד כאלו, אבל כנראה שהצעידה הזו במדבר בתוך הכאוס גורמת להם לעשות את מה שמשה מצווה אליהם. לחנות על פי הדגלים, לעשות את המסע הזה עם התא המשפחתי, עם המוכר, עם השבט.

התקופה הזאת מחייבת את כולנו למשמעת אזרחית וציבורית, להתמודדות עם דרישות חדשות המגבילות את המרחב והחופש האישי. מחד תחושת אחריות קולקטיבית וחברתית לנצח את המגפה הזאת יחד, ומאידך הצרכים הפרטיים, שאחרי חודשים בהסגר צועקים להשתלט ומבקשים חופש ומרגוע. המתח בין קובעי המדיניות שמכתיבים לנו מציאות על פי סטטיסטיקות ומספרים לתחושה שכל אחד נחשב ונספר ושלא מוותרים על אף אחד, על אף ציבור ואדם. המפגש בין הסיפור הפרטי לסטטיסטיקות ולמספרים שלעולם יאלצו לחיות יחד, לפרקים בהרמוניה ולפרקים בהתנגשות ותסכול.

אסיים בברכת בריאות לכולם, שנמצא את המקום שלנו במסע אל הארץ המובטחת בעידן הקורונה, שנדע לחיות בתוך המחנה הפרטי שלנו ושהוא יהיה חלק בלתי נפרד מהמחנות שסביבו ונצליח לתת מקום לצורך הפרטי ולזה הציבורי גם יחד.

נעמה