תחרות הסיפור הקצר של בגד כפת: הסיפור הזוכה במקום הראשון הוא…

תלמידי בגד כפת זכו השנה ללמוד על הסופר אתגר קרת, קראו סיפורים קצרים שלו ושל אחרים, ולמדו את עקרונות הסיפור הקצר. התלמידים כתבו סיפורים קצרים בעצמם והשתתפו, לראשונה בסיליקון ואלי, בתחרות הסיפור הקצר של בגד כפת.

Photo by iStock

יוזמת התחרות היא שלוחת לוס גאטוס שעל אף הקורונה המשיכה והוציאה אותה לפועל. באמצעות קובץ הסיפורים הקצרים שנלמדו בכיתות קיבלו התלמידים משב רוח מרענן לשיעורים, העשירו את הרפרטואר התרבותי שלהם וזכו להכיר סופר ישראלי עכשווי. כשהתלמידים היו צריכים לכתוב סיפור קצר משל עצמם, הם נהנו לא פחות.

בתחרות השתתפו תלמידים מכיתות החטיבה והתיכון של בגד כפת ואת הזוכים בחר צוות של שלוש שופטות אשר קיבל את הסיפורים ללא שמות. גם התלמידים עצמם לא ידעו את זהות השופטות ועכשיו זו ההזדמנות לחשוף אותן ולהודות להן על תרומתן:

גליה פורת- אשת חינוך, מומחית בהוראת השפה העברית ומרצה באוניברסיטת סטנפורד.

אורית קימל- תסריטאית , מחזאית, יועצת ארגונית, אם, רעיה וחברה. כתבה תסריט ל״החיים בינתיים״, סרט קולנוע באורך מלא. דרמת טלוויזיה ״זנב של עפיפון״  ומחזה ״110 פעימות בדקה״ .

דלית גבירצמן- אשת חינוך ותוכן, מרצה באוניברסיטת סן פרנסיסקו, מנחת קבוצות של ״מבשלים בעברית״, בעלת טור שבועי ב״בעניינים״ ומנחת סיורי אמנות וקולינריה ״אמנות על קצה המזלג״ בסן פרנסיסקו.

דבר השופטות- "תודה על האפשרות שניתנה לנו לקרוא, להיחשף, ולשפוט את הסיפורים ששלחו התלמידים, שמחנו לעשות זאת. הרעיון לקיים תחרות כזו ולהציב בפני תלמידים צעירים אתגר כתיבה, בעברית, נהדר. גם התוצאות היו טובות. חלק מהסיפורים הפתיעו אותנו , בבגרות ,בסגנון וביכולת לספר סיפור.

שלושת הסיפורים שמצאנו אותם טובים במיוחד היו:

  1. שקט (סיפורה של לירי טריפ)- עלילה טובה ומרגשת, שימוש בדימויים מקוריים ורגש. הכותב/כותבת מצאה דרך לתאר עולם פנימי ייחודי ואת הקונפליקט והדרמה של הגיבורה עם העולם החיצוני בצורה נוגעת ללב.
  2. העיפרון והמחדד (סיפורה של מארי לבקוביץ)- עלילה מעניינת, כתובה היטב. דרמה גדולה/קטנה שמתרחשת בקלמר שהוא מטאפורה מוצלחת למציאות של מאבק חברתי ותחושת שייכות וניכור.
  3. חיים באפור (סיפורה של עדי פרנבוך)- הכותב/כותבת הצליחו בסיפור מפחיד ועצוב זה, ליצור עולם, עולם דמיוני, עגום וקשה".

לירי טריפ, הזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר

אז מזל טוב ללירי טריפ בת ה-12 מכיתת החטיבה של מיכל וייס שזכתה במקום הראשון, למארי לבקוביץ מכיתת החטיבה של ורד גאני קציר ולעדי פרנבוך מכיתת התיכון של אורטל אוהד שהסיפורים שלהן הצטיינו במיוחד. לירי, מארי ועדי יקבלו תעודות הוקרה, כרטיסים למפגש הוירטואלי עם אתגר קרת והכיתה של לירי תקבל מסיבת פיצה בתחילת השנה הבאה.

והנה סיפורה של לירי טריפ:

שקט

תמיד ידעתי שאני שונה. הרגשתי את זה כמו לימונדה שמחליקה בגרון. הרבה פעמים, הלימונדה הקפיאה לי את המוח, אבל עכשיו ביולי כל כך חם שיכולתי לשחות בבריכת קרח ועדיין להזיע. אבל להיות שונה זה לא כמו לשתות לימונדה. זה לא דבר רע להיות שונה. זה פשוט אומר שאני לא בדיוק כמו כל שאר האנשים. וזה בסדר. אני לא חייבת להיות. נכון?

לפעמים שאלתי את עצמי, אני באמת מי שאני רוצה להיות? או שאני יכולה להשתנות לטובה כדי להיות כמו אנשים אחרים? זה כבר לא משנה. ידעתי שאף פעם לא אשתנה.

למה אני שונה? אני שקטה. מספיק דבר כזה קטן בשביל להיות שונה. אבל אני לא רק קצת שקטה.  אני מאוד שקטה. כל הזמן. ההורים שלי פחדו שיש לי בעיות חברתיות, כי אף פעם לא דיברתי. כשהייתי קטנה, לא שיחקתי משחקים עם שאר הילדים בשכונה. כשהזמנו אורחים,  תמיד הסתתרתי בארון האהוב עלי וקראתי ספר. בבית הספר, טיפסתי על העצים וספרתי ציפורים בהפסקות. אפילו בבית, נשארתי בחדר וציירתי את הפרחים שגדלו לי מחוץ לחלון. זה היה קל להיות בשקט. אבל לפעמים זה לא היה כיף.

שקט היה בודד. אף פעם לא היו לי חברים. אולי רק החתול שתמיד גרגר אלי כשחזרתי הביתה מבית הספר. אבל זהו. במסיבות יום ההולדת שלי, זה תמיד היה רק אני והמשפחה שלי. הרבה פעמים עזבתי את המסיבה שלי עוד לפני שהיא נגמרה. אמא שלי אמרה לי שחברים זה דבר חשוב. הם עוזרים לך, ומשחקים איתך, ואת יכולה להגיד להם כל מה שבא לך בלי לפחד להגיד את זה. אני חשבתי שזה טיפשי. מי צריך חברים כשאתה יכול לעשות את הכל בעצמך.

אבל לפעמים בבית הספר, ראיתי את כל הילדים משחקים ביחד. הם שמחו ביחד, כמו תינוק וסוכריה על מקל.

גם אם לפעמים רציתי חברים, ראיתי את עצמי כילדה מאוד חזקה ועצמאית. ממש כמו אננס: אתה צריך לעבור את הקליפה החזקה והקוצנית שלו כדי למצוא את הפרי המתוק והטעים. הפרי שלי זה הראש שלי, בתוכו יש אלפי מחשבות מתקתקות מסביב כמו מחוגים בשעון. אני תמיד חשבתי, ההילוכים שלי תמיד יסתובבו. מבחוץ, אני כלום. אבל מבפנים, אני הכל בבת אחת! אני לא נראית כמו מי שיש לה הרבה להציע, אבל ככל שקילפתם ממני יותר, גיליתם יותר ויותר שכבות. אני יכולה לבכות , לצחוק, לחייך, לשיר, לנגן, לשחק, לכתוב, לרקוד, וגם לחשוב! זה עשה לי טוב לדעת שיש לי כל כך הרבה דברים טובים בפנים. אבל אף אחד אחר לא  ידע. אף אחד אפילו לא דמיין שהילדה הזאת יכולה להיות יותר מפחדנית ושקטה. למה אף אחד לא האמין? הרי העצים הכי מכוערים מגדלים את הפירות הכי טעימים. הלוואי והייתי עץ.

הפעמים היחידות שהשקט הרגיש טוב זה כשהייתי מתגנבת לשדות. לפעמים, בלילות, כשהרגשתי בודדה במיוחד, הייתי יוצאת לטיול על רחוב אלון ופונה אל דרך שטופת שמש. בקצה עמד שדה, עם נוף ההרים מאחוריו והדשא הגבוה שהתנפנף ברוח. ושם הוא עמד. עץ דקל גדול, ניצב גבוה וגאה באמצע השדה. אני דילגתי על הדשא,  מרגישה אותו מבריש את רגליי היחפות. טיפסתי על  הענפים המתפתלים, כל הדרך עד לצמרת העץ. בחלק העליון  היה ענף מעוקל, מושלם בשביל להחליק לתוכו. הייתי יושבת שם, בועטת את הרגליים באוויר ובוהה בהרים ובירח. אולי הם החברים שלי? נשארתי שם להכי הרבה זמן שאני יכולה לדמיין. עד שהירח נעלם והציפורים התחילו לצייץ מלודיה מאושרת. אז הייתי קופצת בין הענפים ורצה חזרה הביתה. לא הרגשתי אז כל כך בודדה.

ספטמבר, זמן לחזור לבית הספר. התעוררתי בבוקר היום הראשון עם הרגשה של עייפות וחרדה.  גררתי את הרגליים שלי לשירותים והבטתי ארוכות במראה. השיער שלי היה מסוקס ומקורזל,  כאילו מישהו לקח מכונית צעצוע וגלגל אותו על הראש שלי עד שכל השיער שלי  הסתבך. לקחתי את מברשת השיער שלי וסירקתי אותו עד שנעשה רך ויפה. אחרי זה, קלעתי צמה אחת יפה וקשרתי אותה עם סרט ורוד. רצתי לחדר שלי והתלבשתי מהר, בחולצה סגולה וג'ינס כחולים. נעלתי את הסניקרס האהובים שלי, אלה שבצבע אדום. "תיכף מתחיל בית הספר,בואי לאכול ארוחת בוקר!" אמא שלי קראה מהמטבח. הקול שלה היה כל כך חזק שהרגשתי אותו מתכדרר מקיר לקיר.  תפסתי את התיק ואת הספר שלי וזינקתי למטבח כמו קוף רעב.

כשאמא שלי ראתה אותי, היא רצה ונתנה לי נשיקה על הלחי. "בוקר טוב, שמש! את מתרגשת לקראת היום הראשון בחטיבת הביניים?" היא שאלה בקול חם ומתעניין. נדנדתי את הראש למעלה ולמטה וחיבקתי את אמא שלי. "טוב תשבי, הפנקייקים כמעט מוכנים." ישבתי בשולחן האוכל. יכולתי להריח את הפנקייקים באוויר כמו קול שמטייל בטלפון. הרמתי את הספר שלי "פלא" מהשולחן והתחלתי לקרוא. אמא שלי הגיעה עם צלחת מלאה בפנקייקים חמים וסירופ מייפל. כמה דקות אחרי שהתחלתי לאכול, אמא שלי צרחה "מהר, האוטובוס כאן. תקחי את הדברים שלך ובואי נצא!" בדרך החוצה, לקחתי את בקבוק המים וארוחת הצהריים. אמא שלי לקחה אותי עד לאוטובוס וחיבקה אותי. "אני אוהבת אותך מאוד, יעל שלי. תהני בבית הספר. ובבקשה, אל תקראי כל הזמן את הספר הזה. תנסי להכיר חברים חדשים!"

"אני יודעת אמא." מלמלתי. היא נופפה לשלום ואני רצתי לתפוס את האוטובוס.

"את איחרת." אמר נהג האוטובוס כשניסיתי למצוא כיסא ריק.

"את לא יכולה לשבת כאן!" קרא לעברי יונתן.

רינת חייכה. "גם לא כאן, חנונית" היא אמרה. בכל מקום באוטובוס אנשים אמרו "לכי מפה!" או "את לא יושבת כאן!" הנהג המשיך לנסוע. כבר ממש הייתי צריכה כיסא, אז זזתי מהר לחלק האחורי של האוטובוס. פתאום הרגשתי מישהו תופס אותי וגורר אותי לתוך שורת כיסאות מאחורה.

"את יכולה לשבת כאן." ילדה לחשה אליי והושיבה אותי בשורה שלה. אמרתי לה תודה ועמדתי להוציא את הספר שלי אבל חשבתי על מה שאמא שלי אמרה. הסתכלתי על הילדה וראיתי שהיא בוחנת אותי כמו ילד שמסתכל על ג'וק. החלטתי לבחון אותה. היה לה שיער צהוב כמו השמש. הנמשים הדהויים שלה יצרו גשר על האף שלה. העיניים הכחולות שלה הזכירו לי את הים. סוף סוף, היא הפסיקה לבהות בי והסתכלה בחלון. "קוראים לי יולי." אמרה עם חיוך גדול כמו אבטיח.

"שלום יולי. לי קוראים יעל." מלמלתי, ותוך כדי שיחקתי עם הצמה שלי כדי להחביא את זה שאני מתביישת.

"אז את מתרגשת  להתחיל חטיבת ביניים?" יולי שאלה אותי. לא עניתי אז היא המשיכה. "שמעתי שזה השנה הכי קשה. האח שלי דניאל אמר לי שכדאי לי לקוות למורים טובים כמו המורה חיים." יולי קשקשה, מחייכת אלי כל הזמן עם הפרצוף החמוד שלה.

"אפשר להגיד שאני מתרגשת. אבל יותר נכון, אני פשוט מקווה שזה יגמר מהר. אני לא ממש אוהדת של בית ספר. זה יותר מדי בודד ומשעמם." גמגמתי והסתכלתי על החלון.

"אל תדאגי. יהיו לך חברים בטוח!" יולי ניחמה אותי.

"תודה, זה כיף לשמוע."

"אין בעיה. רוצה ללכת לכיתה ביחד? לא אכפת לי שתהיה לי חברה."

"ברור!" פניתי להסתכל אליה והפרצוף שלי זהר משמחה. זה באמת קורה לי? היא באמת רוצה להיות החברה שלי? הייתי המומה מההרגשה החדשה הזאת. אבל כשהמשכנו לדבר, שמתי לב שזה מרגיש טוב ואפילו קצת מנחם. כאילו שבאמת אכפת לה ממני.

"כולם, רדו מהאוטובוס!  לכו לבית הספר ואל תאחרו. יום טוב!" הנהג צעק, וחנה ליד הכניסה לבית ספר. ילדים רצו מהאוטובוס כמו אסירים נמלטים. אני הלכתי עם יולי, וידעתי שהכל יהיה בסדר.  אני אוהבת את השקט, אבל עכשיו מצאתי משהו יותר טוב.