ב"מטבח" עם הרַבָּה נועה קושניר

מאת: דלית גבירצמן
זה היה שבוע חשוך. ומי בכלל חשב שהוא יכול היה להיות חשוך ומדאיג עוד יותר מהשבועות שקדמו לו. אם כל העצבים לא היו כה חשופים ורגישים כרגע, הייתי אפילו מוסיפה ואומרת שזה היה שבוע שחור. אם לא די היה בחודשים הארוכים של סגר ובידוד חברתי, הרי שנוספו לנו השבוע חוויות של עוצר, הפגנות, אלימות, ביזה, גזענות ותחושה של פחד, יאוש תהומי ומיאוס כללי. השבוע אני מוצאת שאני מתקשה לנשום, וכמו בשבועות הראשונים של המגפה, אני שוב מתקשה להכיל את הדאגה. הלב כבד והמחשבות מתרוצצות בבהלה למראה הרחובות המוכרים של סן פרנסיסקו, שבמקום אוטובוסים עמוסי תיירים האופייניים לתקופה, התמלאו בן לילה בכלי רכב צבאיים, ניידות משטרה והליקופטרים שחגים לעת ערב בשמי העיר. מצעדי הגאווה הידועים של חודש יוני, התחלפו בהפגנות ומצעדי מחאה כנגד העוולה וחוסר הצדק. תחושות התסכול, חוסר הוודאות ואוזלת היד הגיעו לנקודת רתיחה, שנדמה שכבר לא תהיה ממנה חזרה. אני מתקשה לעשות הפרדה בין דאגה אחת לשנייה, בין קולות הצעקה והקריאה לצדק חברתי, החשש ממשבר כלכלי ופיטורים שיבואו בעקבות המגיפה – שלה עצמה טרם נמצא מרפא – לבין הגעגוע הגדול והצורך לחבק את בני המשפחה והחברים האהובים בארץ, ובעיקר את ההורים המבוגרים.

הרַבָּה נועה קושניר

בשבוע שכזה, אני מחפשת מאור גדול שיאיר לי את החשיכה. יותר מתמיד, אני מרגישה שאני זקוקה להשראה ולתקווה. שלא במפתיע, אני מוצאת בתיקון ליל שבועות קול נשי, ברור ועוצמתי, שמשאיר עלי רושם גדול. באחד מהסשנים נפגשות לשיחה שתי רבות מנהיגות, בישראל ובקליפורניה. האחת היא הרבה תמר אלעד-אפלבאום, מקימת קהילת ״ציון״ בירושלים, והשנייה היא הרבה נועה קושניר, מייסדת קהילת ה״קיצ׳ן״ שבסן פרנסיסקו. הקשבתי לשתיהן, ולרגע ראיתי נצנוץ של אור מהבהב בקצה המנהרה.

אם יש דבר אחד שכולנו מבינים היום, הוא שמה שהיה – לא יהיה. הרבה מהעולם שידענו והיכרנו השתנה, משתנה וימשיך להשתנות בחודשים הקרובים. נועה קושניר הבינה את הצורך בשינוי כבר לפני עשור, כשהקימה בשנת 2011 את The Kitchen – קהילה שמאמינה שיהדות יכולה וצריכה להיות חיה, גמישה ודינמית כדי שתהיה מסוגלת לחולל שינוי. לרובנו, המונח יזמות יהודית נשמע כמו סתירה בהגדרה, אבל הנחת היסוד של ״המטבח״ היא שעל מנת שליהדות תהיה משמעות ורלבנטיות כיום, היא חייבת לחקור בצורה רצינית את המסורות, הטקסטים והריטואלים הקיימים, ולראות בכל שאלה אפשרות.

הרבה נועה קושניר סיימה את לימודי היהדות באוניברסיטת בראון, ולאחר מכן קיבלה את הסמכתה כרבה מה- Hebrew Union College בשנת 1998. היא נשואה למייקל ליזאק (עליו כתבתי בעבר כאן) הרב של כנסיית גלייד שבסן פרנסיסקו, ולזוג שלוש בנות.

ה״מטבח״ של הרבה נועה קושניר חרט על דיגלו את הערך של צדק חברתי המשלב עשייה קהילתית למניעת רעב, חוסר דיור, אלימות, התעללות, ניצול ודיכוי מכל סוג שהוא. קושניר מדברת על ״לעשות יהדות״ לעומת ״להיות יהודי״. כל מי שמוכנים ״לעשות יהדות״ יתקבלו בברכה, ללא הבדל דת, מין או גזע. הגישה הכוללנית הזאת היא אחת הסיבות שקהילת ה״מטבח״ הולכת וגדלה משנה לשנה, וקבלות השבת הקהילתיות מקבצות אליהן משפחות רבות, זוגות ויחידים, וכעת, בצו השעה, אפילו בזום. אם תשאלו את הרבה קושניר, היא תעדיף לראות במיזם של ״המטבח״ מימד נוסף של תרגום או פירוש ליהדות ולאו דווקא של חדשנות. לטענתה, ה״מה״ של ״המטבח״ אינו שונה בהכרח, אלו הם ה״למה״ וה״איך״ שהם שונים. המטרה היא לקבל כל אחד ואחת באשר הם ולבנות ביחד משהו שונה. הם התחילו עם קבלות השבת, ולאט בנו את הקהילה סביב נדבכים של לימוד, תורה, אמת, אמון ועשייה קהילתית.

ולמה ״מטבח״? כי, כידוע, במטבח קורה הכול. המטבח הוא המקום הכי פחות רשמי בבית, הכי נגיש והכי מעשי. בדרך כלל, אנחנו מכינים דברים במטבח ומשם לוקחים אותם למקומות אחרים. ואז, חוזרים לעוד. זהו גם המקום שכולם אוהבים להתקבץ בו תמיד, ולא משנה מה האירוע שלשמו התכנסנו.

אחרי התיקון, נשארתי כמו רבים אחרים, עם שאלות נוספות ולשמחתי, נועה נענתה לי אפילו בימים טרופים אלו בכדי לענות לי על כמה מהן.

ממה את שואבת כוחות בימים האחרונים?

״זאת שאלה טובה. אני חושבת שהזיכרון של מה שבנינו והשגנו עד כה, ומראה הפנים של הקהילה שלנו, האמונה באנשים שאיתנו, וכן הזכרון של דורות העבר והידיעה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. הרגע הזה מרגיש כמו משהו גדול אך הוא לא הרגע היחיד. מה שעוד נותן לי כוח זאת המשימה שעומדת בפנינו, שהיא להביא קדושה לעולם ולחבר אנשים זה לזה ולאלוהים. כל זה חשוב עכשיו יותר מתמיד.״

מהי לדעתך התשובה שהיהדות יכולה להציע לבעיות העצומות שניצבות בפנינו כעת?

״ישנם עקרונות יהודיים המופיעים בתורה שיכולים לעזור לנו כרגע. האחד הוא לקיחת אחריות. כל אחד ואחת מאיתנו הוא ייחודי וכולנו יכולים בכל רגע נתון לגרום לתיקון גדול, אפילו במעשים קטנים. חשוב לצעוד ולשאת את תחושת האחריות הזאת. הבעיה היא שאם כל אחד חש אחריות לעולם, רבים מאיתנו רוצים לברוח ממנה כמו יונה הנביא, ולפעמים אנחנו פשוט צריכים להבין שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. כולנו מחוברים לקהילות שונות ולכלל ישראל, כך שאנחנו לא אמורים לפתור את כל הבעיות לבדנו, אלא לעשות את חלקנו כחלק מקולקטיב.״

מהו החלום או התקווה שלך ל״מטבח״ לשנים הבאות?

״החלום שלי תמיד היה הרעיון של פירוש התורה כדי שתתאים למקום ולזמן הזה. אני מתבוננת סביבי, כאן, בסן פרנסיסקו בשנת 2020, ושואלת את עצמי כיצד אני יכולה להביא את התורה ל״כאן ועכשיו״. זה דורש גמישות, כנות ואמון, אבל אם הדורות שאנחנו מלמדים עכשיו יעבירו את התורה לדורות הבאים, ולא משנה כיצד היא תיראה, בעיני זאת תהיה הצלחה.״

אמנם נגעת בזה מעט בשיחה עם הרבה תמר, אבל רציתי לחדד יותר את השאלה: מהו החזון שלך לקהילה הישראלית כאן בעמק הסיליקון ובישראל?

״אני מרגישה מאוד מחוברת לקהילה הישראלית ואנחנו מבקרים בישראל מידי שנה. אני רואה ברבים מהאנשים בישראל אחים ואחיות. אני יודעת שהמשמעות של להיות יהודי כאן ובישראל היא שונה לגמרי. מה שהייתי אומרת לקהילה הישראלית כאן, זה שיש להם הזדמנות לחקור דברים שרק מתחילים לקרות בישראל. חשוב שידעו שלחשוב על יהדות כעל דבר אחד, זאת טעות. זה כמו לחשוב שאמנות זה דבר אחד בלבד או שיש רק עונה אחת בשנה. דת היא פתח למשמעות ודלת לצדק ולבסיס בחיים. חשוב שישראלים יקחו חלק במה שאנחנו מנסים לבנות כאן או שאם הם רוצים לבנות משהו אחר משלהם – אשמח לעזור. לפעמים ישראלים חושבים על עצמם כעל בעלי זהות יהודית בלבד, ולדעתי בלי טקסים, תפילה או מעשים זה לא עמוק מספיק. אולי בישראל זה מספיק, אבל הם יכולים ללמוד מנסיון העבר שלנו כיהודים אמריקאים, שרק לדבר על זה – זה לא מספיק.״

בימים אלו, בהם המציאות מטלטלת אותנו, מתעורר צורך פנימי באיזון ובמשמעות. זה אולי הזמן לבחון ולנסות דברים חדשים ולבדוק דרכים חדשות הנותנות ביטוי לערכים ולאמונות שלנו. בשבוע שבו הקריאה לצדק חברתי נשמעת מכל עבר, חשוב ללמוד על העבודה החשובה הנעשית כאן, ממש אצלנו. שנאה, פחד ואלימות משתקים, לפחות אותי. כפי שצריך חיסון כדי להתגבר על מחלה, כך אני צריכה תקווה כדי להילחם ביאוש. דבר אחד ברור, והוא שהדרך לפיתרון אמיתי מחייבת עשייה, לימוד, שיח ושיתוף פעולה. כל המצרכים הללו כבר נמצאים ב״מטבח״.

לפרטים נוספים על המטבח לחצו כאן.
שתהיה לכולנו שבת של שלום!
שלכם תמיד,
דלית גבירצמן