פרשת פנחס: על זהות יהודית, זהות מגדרית ופרידה

מאת: רוני ענתבי

הבית כבר ארוז ויש עוד כמה דברים לסגור לפני שאני נוסעת. עם בליל התחושות שבי, ניגשתי לכתיבה של פרשנות לפרשת השבוע, פרשת פנחס.

הפרשה עמוסה בסיפורים ואני רוצה להתמקד בשניים מהם – הסיפור של פנחס, והסיפור של בנות צלפחד. שניהם עוסקים בזהויות- הזהות היהודית והזהות המגדרית/נשית.

הסיפור הראשון, הפותח את הפרשה, הוא סיפור קשה ואכזרי, נוגע בנושא שמירה על העם היהודי, או מה שנקרא לאורך הדורות – התבוללות. 

המצביא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, נוקב את הדין ומשפד למוות את זמרי בן סלוא הישראלי וכזבי בת צור המדיינית רק בשל העובדה שקיימו יחסי מין, יחסים של התבוללות, בלי בושה ובלי פחד, לעיני כל. 

החרדה המלווה את העם היהודי מפני התבוללות הייתה כה גדולה עד כדי רצח. 

לא זו בלבד, אלא שהתגמול שמקבל פנחס מאלוהים על מעשיו הוא ברית שלום עולמית לו ולזרעו. אלוהים לא רק שאינו מעניש על רצח, אלא מחזק את ידיו של מי שהורג את מי שלא שמר על מורשת ישראל, למען יראו וייראו. זה סיפור קשה ומטלטל, ויש בו מסר חד משמעי אסור להיות ביחסי אהבה עם מי שאיננה יהודיה. 

העם היהודי מאז ומתמיד היה חרד לגורלו ולהמשך קיומו וראה ביחסי יהודים/ות עם מי שאיננו כזה, תופעה מטרידה ביותר. 

אני מסתכלת על ימינו אנו, על הקהילה היהודית בארצות הברית המהווה מחצית מיהדות העולם, בה אחוז הזוגות המעורבים עומד על לא פחות מ 70% והחרדה בקרב מי שחשובה לו שמירת היהדות גדולה מתמיד.

אך בניגוד לגישת ההוקעה הזו בה נקט פנחס, והנסיון להוציא מתוכנו את כל מי שאינו אנחנו, יהדות ארצות הברית בעשורים האחרונים פועלת דווקא הפוך, מחבקת, מקבלת, ומכניסה את כל מי שרוצה ומרגיש שייך לקהילה.

הנושא של ההגדרה העצמית שלי/שלנו דרך הזהות היהודית העסיק אותי מאד בשנים האחרונות ולתחושתי, כאשר איננו מוקירים דבר-מה כערכו, אנו עלולים להפסיד אוצר ואפילו לא לדעת מה הפסדנו. אני יודעת שיש א/נשים שזה פחות מעסיק אותם, אני יכולה להבין את זה. אישית, זה העסיק אותי לא מעט בשנים שחייתי כאן וזו גם אחת הסיבות שבגללן אנו חוזרים ארצה.

יחד עם זאת, לא ניתן להשלים או לקבל את הפיתרון של פנחס והסכנה ברצח של מי שבוחר אהבה על פני זהות. אל לה להתמודדות עם אתגרי שימור העם והמסורת לבוא לידי ביטוי במעשים קיצוניים כמו אלימות, הפחדה, חרם ונידוי. אלה מבטאים הן פאניקה וחרדתיות גדולה כמו גם הודאה בחולשתה של התרבות שלנו בהעדרם של מנגנוני שימור פנימיים. 

מהסיפור הקשה הזה אני ממשיכה לסיפור של בנות צלפחד, סיפור יוצא דופן של אומץ, עוצמה נשית ושוויון. בתוך חלוקת הנחלות כחלק מההכנה לכניסה לארץ , מסופר על הבנות של צלפחד משבט מנשה, שנפטר במדבר, לפני שהארץ נחלקה לנחלות. הוא הותיר אחריו חמש בנות, ובנים לא היו לו. רגע לפני חלוקת הנחלות, בנות צלפחד דורשות ממשה לרשת את נחלתו של אביהן המת. טענתן היא, שלא יהיה זה הוגן שהמשפחה תאבד את נחלתה רק משום שאין בה בנים. "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כז, ד). מצד אחד זו תקופה שאין נשים עם נחלות מצד שני יש כאן טענה מעניינת . כמנהיג טוב, משה יודע לומר שהוא לא יודע את התשובה, שאל את אלוהים ונענה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ז). וכך היה.

בנות צלפחד, שלפני אלפי שנים, כשאף אחד/ת לא ראה בשוויון ערך, אולי אפילו עוד לא המציאו את המילה הזו, בעידן בו ככל הנראה אין אף אישה שמחזיקה נחלה, הן, הפמיניסטיות הראשונות, דורשות אותה. הן שמו בקידמת הבמה את הזהות המגדרית שלהן. את זהותן כנשים שוות זכויות. דרשו וקיבלו. אני רוצה לחשוב שלאלוהים ולמשה היה מעין צורך לתקן את העוול על כך שניתנה לפנחס ברית שלום, לתקן את אי הצדק ולהבהיר במידה מסוימת ולהפגין כלפי כל, מה העמדה הראויה לגבי מעמד הנשים.

——-

בעוד פחות משבועיים נעלה, אני ומשפחתי, על מטוס לארץ, והפעם בכיוון אחד. המכולה כבר בדרכה ארצה, ולמרות גודלה רחב הידיים, היתה היא צרה מלהכיל את כל הזכרונות שרציתי שיארזו בה. 

הבחירה לחזור לארץ אחרי כמעט שני עשורים מחוצה לה, מקפלת בתוכה מארג מעניין של סיבות שיצרו נתיב ברור ומואר שקרא לנו לשוב הביתה ואין ספק ששני הנושאים שנידונו בפרשה נוגעים בי בהקשר הזה בבטן הרכה. 

מאיה בכורתנו, שבעקבות בחירתה ללכת למכינה קדם צבאית אנו חוזרים ארצה, למדה כל חייה בבתי ספר יהודיים שם חוותה יהדות שוויונית ופתוחה. חינכנו אותה, שכאישה – היא צריכה להיות מחוברת לצרכים ולרצונות שלה. להיות מודעת אליהם ולדבוק בהם ולעצב את משולש הזהויות שלה- זהות יהודית. זהות נשית. זהות ישראלית. גם היא, היום, כבנות צלפחד, דורשת את הקשר שלה לארץ ישראל, רוצה להיות חלק מהעם הזה ומהמדינה בה נולדה ואליה היא מרגישה שייכת.

אני מאחלת לה, שבעזרת ארגז הכלים אותו היא מביאה למכינה אליה בחרה ללכת, ההכרות עם יהדות ארה״ב, כמנהיגה בתנועת נוער יהודית וכמתנדבת בקהילה, תדע ללמוד לגשר על ההבדלים והפערים בין הקבוצות בחברה הישראלית ותשכיל ולבצע מהלכים לא פחות מזה המדהים שעשו בנות צלפחד. שיהיה לה האומץ לעמוד מול דמות סמכותית, לא לחשוש מהעובדה שהיא, בת בשר ודם יכולה לשאול ולערער, גם על דברי אלוהים חיים. שתבין שאפשר לשנות, אפילו את ההלכה, לפַתֵח אותה, לעצב אותה ולהוסיף לה כללים. שתדע לצעוק צעקה אותנטית כמו של חמש הנשים הללו, להפגין מנהיגות ויכולת לתיקון המציאות. היא וכל חברותיה וחבריה למכינה. 

אני מאמינה שההחלטה שלה נבעה לא מעט מהערכים שספגה בבית בה גדלה. בית בו נכח המאמץ לחיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל בקרב הילדים. בית בו הילדים גדלו בחינוך יהודי (למרות שללא ספק החינוך הציבורי באזורנו טוב לא פחות), בית מעורב בקהילה הישראלית והיהודית שעשה מאמץ לשמור ולחזק את הקשר לישראל. 

אני מרגישה שבכל שנות שהותי כאן בעמק, ספגתי ולמדתי פה תפיסת יהדות אחרת וחשיבה יצירתית ואמיצה לשימור היהדות ללא חשש לעיצובה מחדש. היום, אני מרגישה מעין שליחה בכיוון ההפוך, ורוצה לקחת את ההשראה של מה שלמדתי וספגתי ולנתב אותה לעשייה בארץ.

בסוף הפרשה, משה עולה להר העברים, מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע בן נון ונפרד מהעולם הזה, מהעם. 

גם אצלי תם פרק במסע חיי. זמן חדש מתחיל. במה שמרגיש כעוד אתגר שלקחתי על עצמי, הפעם הוא מלווה בלא מעט חוסר וודאות וחשש מהלא נודע. מעבר שמאופיין במערבולת רגשית הכוללת חשש, ציפיה, בלבול, שימחה ועצב. 

רגע לפני שאני נפרדת מהקהילה הנפלאה הזו אני רוצה להזכיר כאן את דימוי הרוגטקה התרבותית שהציע המשורר פרופ׳ זלי גורביץ׳: המשיכה הזו לאחור של הרוגטקה, לעבר שלנו, למקורות שלנו ולהיסטוריה שלנו היא הכרחית כדי לתת לה את האנרגיה ואת הכיוון על מנת שנוכל לירות אותה קדימה. כשהיא נורית אל העתיד, יש לה כח עצום ויכולת לדייק. 

במהלך השנים עסקתי במסגרת ה ICC הרבה מאד בנושא של שימור ויצירה של זהות יהודית ישראלית. קהילה ששומרת על הערכים שלה, שמחוברת לעבר שלה, שמתקנת עוולות, תהיה חזקה גם בהווה ובעתיד. תודה על ההזדמנות להיות חלק מכם, תודה על כל הדברים הטובים שעטפו אותנו במהלך השנים כאן, תודה לחברים שהיו לנו כמשפחה, לאייסיסי שהיה לי לביְת, לקולגות המקצועיות שהפכו חברות ולקהילה שאין שניה לה באף מקום אחר. המשיכו בעשייה של כל הדברים הנפלאים והחשובים שאתם עושים ועל כל הטוב שאתם מפזרים!