פרשת מטות-מסעי: מהי המחוייבות שלנו לישראל?

מאת: ציפי זך

בימים קשים אלה בארץ, כשתושבי ישראל נאבקים על עתידה של הדמוקרטיה הישראלית, אני (כרבים אחרים) שואלת את עצמי מה האחריות שלנו, החיים מחוץ לישראל? מה המחוייבות שלנו, ועד כמה אנחנו צריכים להיות מעורבים?

Photo by iStock\Inna Reznik

פרשת השבוע מזכירה לנו שזאת לא סיטואציה חדשה. בואו נחזור כמה אלפי שנים אחורה, ונראה איך התמודדו אבותינו עם השאלה הזאת לפני כניסתם לארץ.

ארבעים שנה. ארבעים שנה צועדים בני ישראל במדבר, ממצרים לארץ המובטחת, מתגבשים בהדרגה לעם אחד ועומדים להגשים ביחד את החלום: כניסה לארץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם (דברים א, ח).

והנה, ממש לפני שיאו של הסיפור, רגע לפני שהם עומדים לחצות את הירדן ולכבוש את הארץ, פונים אל משה שני שבטים, ראובן וגד, ומבקשים לקבל לנחלה את השטחים שכבר נכבשו בארץ הגלעד אשר בעבר הירדן. יש להם סיבה טובה, הם מסבירים – תחום ההתמחות שלהם הוא גידול בקר וצאן, והשטחים האלה ממש מתאימים למטרה זו.

משה רותח מכעס. העם עומד לפני קרבות קשים בדרך לרשת את ארץ כנען, והנה שני שבטים מחליטים שטוב להם בעבר הירדן, שכבר נכבש בקרבות קודמים. מה עם המלחמות שעדיין לפנינו, שואל משה. ״הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?״ (במדבר לו, ו). לא רק שלא תיקחו חלק בקרבות, אתם גם תרפו את ידיהם של שאר השבטים, שירצו כמוכם להמנע ממלחמה! לא בא בחשבון!

אבל נציגי ראובן וגד מרגיעים את משה: זאת לא היתה כוונתנו. אנחנו בהחלט מרגישים חלק מהעם, ואיננו מתכוונים להתחמק מאחריות. אנחנו פשוט מתכננים את עתידנו. אנחנו נשאיר כאן את המשפחות ואת המקנה ונצטרף אליכם לקרב. יותר מזה, אנחנו מוכנים לעמוד בראש המחנה הנלחם, ורק אחרי שננצח ונכבוש את כל הארץ, וכל השבטים יישבו לבטח בנחלותיהם, רק אז נחזור אל משפחותינו ורכושנו בעבר הירדן.

משה נרגע, ומסכים לתת להם את ארץ הגלעד, בתנאי, כמובן, שיעמדו בהבטחתם לצאת בראש המחנה למלחמה על הארץ.

הערכים העומדים בלב הסיפור הזה, אחריות כלפי החברה כולה ושותפות בהתמודדות עם אתגרים, עומדים גם במרכז הקשר שלנו, הישראלים החיים מחוץ לישראל, עם המדינה ממנה באנו. בתקופת בחירות עולות שאלות אלה ביתר שאת, ויוצרות מתחים בין המחזיקים בדעות שונות. האם נכון לנו לנסוע לארץ להצביע? האם יש לנו זכות להשתתף בהחלטות לגבי עתידם של החיים בישראל? לגבי הכלכלה, הבטחון, התרבות? יש העולות למטוס כדי להצביע, ויש המעדיפים להשאר כאן ולצפות מרחוק במה שקורה שם. אין כאן תשובה נכונה. זאת החלטה ערכית שכל אחת ואחד מאיתנו צריכים לקחת בעצמם.

אבל לא רק בזמן בחירות. גם בימים של סערה חברתית ופוליטית, כמו זו שאנחנו חווים בימים אלה, וגם בימים כתיקונם, עולות שאלות של מהות הקשר שלנו ושל ילדינו עם ישראל, שאלות עמוקות של זהות וחינוך. בואו נחזור עכשו לשבטי ראובן וגד (ואיתם חצי שבט המנשה, שמתישהו הצטרף לסיפור), ולמשמעות שהם מייחסים לתרבות בארץ, ונראה איך הם מתמודדים עם שאלת הזהות והקשר התרבותי והרוחני עם אחיהם היושבים בציון.

החלק הזה של הסיפור מופיע מאוחר יותר בתנ״ך, בספר יהושע. השבטים עמדו במילתם, ואחרי שבנו לעצמם ערים בעבר הירדן, הם נלחמו לצד אחיהם בקרבות בכנען, ורק בסיומם חזרו אל משפחותיהם שנשארו מאחור. באופן מפתיע, אחד הדברים הראשונים שהם עושים זה לבנות מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה (יהושע כב, י). למה זה מפתיע? כי ישנה הוראה ברורה על ריכוז הפולחן במקום אחד בלבד, הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה‘ אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב, ה). המתיישבים בארץ מזדעזעים למראה המזבח, בעיקר כי הם חוששים שהחטא הזה יעלה להם ביוקר, ואלוהים יעניש לא רק את שניים וחצי השבטים, אלא את כל העם. שוב אנחנו רואים את התפיסה של ״כל ישראל אחים״, בין אם הם גרים בארץ או מחוצה לה. השבטים מסבירים להם שלא היה בכוונתם למרוד באלוהים, ואין בכוונתם להשתמש במזבח לפולחן. המזבח נבנה בעצם למען דור העתיד: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה לָּכֶם וְלַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל?״ (יהושע כב, כד). כלומר, הם חוששים לאובדן הקשר בין בניהם לבין תושבי הארץ.

הדאגה הזאת מוכרת מאד גם לנו כאן. איך משמרים את הקשר של ילדינו עם התרבות הישראלית? איך מבטיחים שגם הם יהיו ישראלים? מה הם הדברים החשובים ביותר שחשוב לנו להקנות לילדינו? במילים אחרות, מה הוא המזבח שעלינו להקים כאן, כדי שדור העתיד שלנו ירגיש ישראלי, וייתפס כישראלי גם בעיני החיים בארץ?

נראה לי כי פרשת השבוע מזכירה לנו שלא מספיק לשמר רק את השפה והתרבות. כדי לשמור על קשר של ממש עלינו להרגיש אחריות ומחוייבות. לא בהכרח לצאת למלחמה, אבל להיות מוכנים לקחת חלק בשיח הקשה המתנהל בימים אלה בארץ, ולמצוא דרכים להרתם למאבק לשינוי.