קשר משפחתי: מיכל מיאסניק וה-Active Agers Initiative

מאת: דלית גבירצמן

דינג דונג. המסך עולה ואור נדלק. זה לא אור השמש ולא אור מנורה, אלא אור פנימי שקורן מפניה היפים. ככה זה. יש אנשים ונשים שלא צריך יותר מלהביט להן בעיניים כדי לראות את האור שקורן מהן מבפנים. זהו אור שנשאר איתך הרבה אחרי שהראיון מסתיים והמסך כבה. כך גם המחשבות ממשיכות ללוות אותי ימים רבים לאחר מכן, ומעוררות בביתי שיחות עם ילדי והורי הפרטיים. אבל רגע, בואו נתחיל מהתחלה.

את מיכל מיאסניק אני מכירה כבר שנים רבות, בכובעים שונים ובמעגלים שונים. נפגשנו פעמים רבות באירועים חברתיים ולשיחות בארבע עיניים לקפה (זוכרים שפעם, מזמן, עוד היינו עושים דברים כאלו?), היה לי את העונג ללמד את ילדיה עברית, שיתפנו פעולה במסגרות הקשורות לעבודה קהילתית וחינוכית, בקיצור – זאת לא הפעם הראשונה שנפגשנו. זאת גם לא היתה הפעם הראשונה בה שמעתי על המיזם החברתי החדש שהקימה, אך משהו קרה בשיחה המיוחדת הזאת שהידק את כל החיבורים גם יחד.

אפשר להתחיל את הסיפור לפני כשנתיים כשמיכל ומשפחתה עשו דבר לגמרי לא שגרתי. הם לקחו את שלושת ילדיהם והחליטו לצאת לטיול מסביב לעולם. הם בחרו להתחיל את המסע בארץ ושם הם בילו חודש וחצי. מאחר והילדים לא היו במסגרות חינוכיות באותה התקופה, מיכל החלה לחשוב מה אפשר יהיה לעשות כדי לספק להם זמן איכותי ומשמעותי, מעבר למפגשים ובילוי עם חברים ובני משפחה. למיכל עצמה היה קשר עמוק עם הסבים והסבתות שלה, והיא תמיד האמינה ביכולות, במיומנויות ובחוכמת החיים של האוכלוסייה המבוגרת. לכן היא התחילה לחשוב על פרויקט ייחודי, שבו יוכלו לעבוד ילדיה ביחד עם הסבים והסבתות. עוד בטרם הגיעו לארץ, היא בדקה איתם את האפשרות לקחת חלק בפרויקט הזה, והם נענו ברצון. במשך שנים רבות, אבא של מיכל היה כלכלן, והיה אך טבעי לבקש ממנו ללמד את ביתה האמצעית, נועה, שיעורים בכלכלה. הוא מאוד התרגש מהרעיון ומיד החל בבניית מערכי השיעור. אלו היו שיעורי העשרה שאינם קשורים לתוכנית לימודים כלשהי. הסבתא הידועה כבשלנית מעולה בחרה בסדנת בישול, שכללה מפגש של פעם בשבוע שבו החליטו על התפריט, הלכו לקניות, בישלו, ואז ישבו לארוחה משפחתית ונהנו מהמטעמים שהכינו ביחד. וכך זה התחיל ועבד בהצלחה במשך חודש וחצי.

מיכל מיד הבחינה בקשר הרגשי החזק שהלך והתעצם בין הנכדים לסבים והסבתות. כאמור, אחרי חודש וחצי משפחת מיאסניק עזבה את ישראל והחלה את מסעם בעולם. אחותה של מיכל אף היא החלה בעקבותיה לבנות פרויקטים דומים, שאף הם העשירו והעמיקו את הקשרים עם הסבים והסבתות. ואז גמלה בליבה של מיכל ההחלטה, שעם שובה מהמסע היא תתחיל להגביר את החשיבה על פרויקטים נוספים. מיכל למדה באוניברסיטה עבודה סוציאלית והתמחתה בגרונטולוגיה, שהוא תחום חקר ההזדקנות. בשעתו, כשהגיעה עם משפחתה לעמק הסיליקון, מיכל עסקה בהייטק במשך 15 שנה, אך בזמן הטיול הגדול היא הגיעה להבנה שבעצם היא היתה רוצה לחזור לאהבה הישנה שלה, אל העבודה עם האוכלוסיה המבוגרת.

מיכל מיאסניק

״תמיד הרגשתי שברגע שיש לי את החיבור עם האוכלוסיה הזאת, זה מוציא אותי מהעשייה האינטנסיבית היומיומית, ומביא אותי למקום של הקשבה, למידה ופחות שיפוטיות. מעבר לזה, ראיתי מה זה עושה לילדים שלי ולהורים שלי מבחינת העמקת הקשר, ופשוט אמרתי לעצמי שיש פה הזדמנות מדהימה לחיבור שהוא קיים, אבל צריך לקחת אותו צעד אחד קדימה. מבחינתי, כשאני רואה את התוצאות, אני מתרגשת בכל פעם מחדש. זה כל כך חשוב וכל כך משמעותי לכל הצדדים, שזה ממש עושה לי טוב. כשחזרנו מדרום אמריקה, החלטתי להקים את המיזם שקראתי לו ״The Active Agers Initiative”. אני באמת מאמינה שלסבים ולסבתות יש יותר זמן פנוי ואת היכולת המדהימה והאינסופית  להמשיך לתרום לנו לבני המשפחה, ולכולנו כחברה. רק צריך להבין מה הרקע שלהם, מה הם עשו בצעירותם ומה הם עושים עכשיו. הרבה מאיתנו אפילו לא מודעים להיסטוריה ולהיבטים הללו בחיים של הסבים והסבתות״.

אז איך בדיוק עובד המיזם?

״בשלב הראשון, אני נותנת למשתתפים שאלון שבו מראיינים את סבא וסבתא. הם שואלים אותם לגבי התחביבים שלהם, איזו כיתה הם הכי אהבו בבית הספר, מה הם אוהבים לעשות עכשיו, איפה הם מתנדבים, ועוד הרבה דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם בשיח המשפחתי היומיומי. קיים אלמנט רגשי מאוד חזק בקשר בין הסבים והסבתות לנכדים והנכדות, שהוא כבר Built-in, ועכשיו אנחנו לוקחים את זה ומלבישים על זה דברים נוספים, כשהמטרה הכי חשובה היא שיהיה כיף לשני הצדדים. מעבר לזה, ישנה תחושה של עשייה משותפת, העשרת הקשר הבינאישי ויצירת מודעות למה שקורה בחיים של הסבים והסבתות. במרבית המקרים, הם יודעים מה קורה בחיים של הנכדים והנכדות אך לא להיפך.״

עוד הרבה לפני שהזום פרץ לחיינו ושינה את האופן שבו אנחנו נפגשים ושומרים על קשר עם בני המשפחה, מיכל זיהתה את הצורך בקשר עמוק ומשמעותי עם הסבים והסבתות. זהו צורך אמיתי משום שרבות מהמשפחות בקהילה הישראלית נמצאות במרחק אלפי מיילים מבני המשפחה, ואף המשפחות בקהילה האמריקאית נמצאות במרחק רב מהסבים והסבתות.

״החלטתי להקים את הפרויקט, שהמטרה שלו היא לחבר בין נכדים ונכדות לסבים וסבתות או מבוגרים משמעותיים אחרים בחייהם, כמו דוד או דודה או חברי משפחה שעונים על הקריטריונים של Active Agers. השלב הראשון הוא להסביר למשתתפים הצעירים, באופן המותאם לרמת הגיל, על האוכלוסיה הזאת. אני מסבירה להם על המאפיינים הדמוגרפיים של ה-Active Agers כדי ליצור מודעות אצל הילדים בנוגע למה שקורה לאוכלוסיה הזאת, בעיקר עכשיו, בזמן הקורונה. הכול נעשה בצורה אינטראקטיבית דרך הפעלות ושאלות המעוררות שיח ושיתוף. בסיום כל סדנה, עוד לפני המפגש עם הסבים והסבתות, אני מרגישה שאני כבר מכירה אותם דרך הנכדים, והלוואי ויכולתי לחבק כל אחד ואחת מהם. הם נכנסים לי ללב דרך השיתוף של הנכדים, ורואים מיד את הרגש והאיכפתיות שחשים הצעירים כלפי הסבים והסבתות. תוך כדי הפרויקט אני נותנת להם דוגמאות לפעילויות שהם יכולים לעשות עם סבא וסבתא, והם מחליטים מה הם רוצים לעשות. בעצם, יש תכנון משותף עם הסבים והסבתות לגבי העשייה, כשהמטרה היא שלא תהיה עשייה חד פעמית, אלא שיהיה תכנון של מספר מפגשים. אם הם מוצלחים ויש עניין, אפשר להמשיך ולקיים אותם במשך מספר שבועות ואפשר גם לעבור לפרויקט הבא.״

את יכולה לתת לי דוגמאות לפרויקטים מעניינים?

״בשבועות האחרונים התקיימו ביקורים וירטואליים של סבא וסבתא במוזיאונים, פרויקט הכנת קינוחים, משחק סודוקו בין סבא לנכד פעם בשבוע, ילד שמשחק פעמיים בשבוע שחמט אונליין עם סבא, ועוד. בחלק מהמקרים הנכד צריך גם לעזור לסבא או לסבתא להתגבר על אתגרים טכנולוגיים. הוא מסביר ומלמד אותם כיצד להתחבר לזום ואיך להתחבר לאתר המקוון של משחקי שחמט, לדוגמה. יש פה הרבה אחריות מצד הילדים, גם ללמידה המשותפת וגם לעמידה בזמנים שנקבעו מראש. צריך להבין שמעבר לעובדה שהפרויקטים הללו צריכים לעניין את שני הצדדים, הם גם צריכים להיות יחסית פשוטים ליישום. לא מדובר על פרויקטים של מפגש יומיומי של שעתיים על עבודת מחקר עצומה. כדאי תמיד לסיים את המפגש עם תחושה של עוד. בכל סדנה שאני מעבירה אני מקבלת מהילדים עוד ועוד רעיונות יצירתיים לפרויקטים. למשל, היתה ילדה שבחרה להתמקד בשם המשפחה, והיא בדקה עם הסבתא את המקורות של השם, באיזו מדינה הם נולדו וכך הן למדו על ההיסטוריה המשפחתית.״

ואז פרצה לחיינו הקורונה…

״ואז פרצה הקורונה, ואיתה נוצר צורך גדול אף יותר בחיבור, כי כולנו פה בעצם במצב מאוד מאתגר, אך הסבים והסבתות והעובדה שהם נמצאים באוכלוסייה בסיכון הופכת אותם למבודדים עוד יותר מאי פעם. כיום נוצר צורך אמיתי בחיבור עם הנכדים והנכדות, והעובדה שבמהלך הסדנה נותנים להם כלים במסגרת קבוצתית תוך הנחייה ושיתוף, הופכת את החוויה לחזקה ולמעשירה יותר מאשר אם כל אחד היה מתחיל את זה לבד. בקבוצה יש בסביבות עשרה משתתפים והפעילות היא מאוד אינטראקטיבית.״

איך את מגיעה אליהם או איך הם מגיעים אליך? איך זה בדיוק עובד?

״קודם כל, יצרתי קשר עם מספר גופים ובתי ספר כמו בגד כפת, האוזנר וה-JFCS

(Jewish Families and Children’s Services). כעת, זה כבר עובר מפה לאוזן ואנשים פונים אלי בבקשה להקים סדנה לקבוצות גיל שונות. בחודשים האחרונים עשיתי עשרות סדנאות ובעקבות ההצלחה של הסדנאות הקודמות אנשים פשוט יוצרים איתי קשר.״

האם את מתחילה עם הילדים או המבוגרים?

״הפוקוס שלי הוא לעבוד עם הנכדים והנכדות, והעובדה שאת מעצימה אותם ונותנת להם אפשרות ליזום, לתכנן ולהציע לסבא ולסבתא את הפרויקט היא חלק גדול מהקסם של העשייה. ההבנה שהם עושים משהו טוב והיכולת להיות חלק מקבוצה, לחשוב ביחד על רעיונות ולשתף בקבוצה, ואז לממש אותם – כל אלו הם אלמנטים שמייחדים את הפרויקט. המטרה של הסדנה היא לתת את הכלים הראשוניים והדחיפה הראשונית, שלאחריה הם יוצאים לדרך. אני יכולה להגיד לך שבסדנאות שקיימתי לפני מספר חודשים, הילדים עדיין ממשיכים את המפגשים הוירטואליים פעם בשבוע. בכלל, כל הנושא של קשר וירטואלי משמעותי עם בני משפחה רחוקים וכיצד לתקשר איתם הוא נושא חשוב לחיים, והכלים שאני נותנת בסדנה יכולים לעזור להם אחר כך, כשהם עוזבים לקולג׳ או בוחרים לחיות במדינה אחרת.״

מיכל מספרת לי על מפגש מיוחד משני צידי העולם בין ילד בן 13 שגדל בארץ עד גיל 7 ועבר עם משפחתו לקליפורניה, ובין הסבתא שגידלה אותו ועברה להתגורר ברוסיה עם הבת השנייה שלה. הקשר בין הנכד לסבתא היה מאוד קרוב והפרידה היתה מאתגרת. הפרויקט שהילד בחר לעשות מבוסס על האהבה לספרים המשותפת לו ולסבתא. הם החליטו להקים מועדון ספר, שבו הסבתא קראה ספר מסוים ברוסית והילד קרא אותו באנגלית, ואז הם שוחחו עליו ברוסית. במהלך הפרויקט המשותף הילד למד המון דברים חדשים ומעניינים על הסבתא, על ההיסטוריה שלה ועל דברים משמעותיים שהיא עשתה בחייה. בעקבות החיבור המרגש והמשמעותי והעמקת הקשר, הנכד והסבתא החליטו לצאת לטיול משותף ברוסיה.

לאן את רואה את הפרויקט הזה גדל בעתיד?

״זאת שאלה מצוינת. בימים אלו, מכיון שאני רואה שיש פה צורך אמיתי, אני חושבת על כל מיני כיוונים. אני חושבת שיש פה באמת משהו שהוא מצד אחד פשוט, ומצד שני גדול ומשמעותי, ואני מנסה לחשוב לאן אני יכולה לקחת את זה. אין לי עדיין תשובה אבל אני יודעת שיש לזה פוטנציאל גדול, מעבר לעצמי.״

ואז הגיע הרגע שבו שאלתי את מיכל על הזכרונות שלה-עצמה מהסבים והסבתות שלה, והדמעות החלו לזלוג.

״סבא וסבתא שלי עלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי ששכלו את בנם בן ה-23 במלחמת יום כיפור, הם מעולם לא השתקמו. אנחנו היינו הנכדים היחידים שלהם והרגשנו שנתנו להם הרבה אור. היה בינינו קשר הדוק ומיוחד, והיתה שם המון אהבה ואיכפתיות משני הצדדים. עד היום אני זוכרת איך הייתי מגיעה אליהם באוטובוס וסבתא היתה מחכה לי בתחנה, וגם את ההליכות המשותפות שלנו לים. אחיותיי ואני היינו מבלות שעות ארוכות בבית סבא וסבתא בדרום תל אביב, ואני זוכרת את החוויות הללו כמשהו שבנה ועיצב אותנו.״

איזה שיעור חשוב למדת מהם, שיעור שלקחת אותו להורות שלך?

״וואו, אני חושבת שלמדתי מהם לדעת להסתכל על הטוב אפילו אחרי כל הדברים הקשים שהם עברו. למדתי שחשוב להיות פעילים ולדעת להסתכל על החיים בעיניים אופטימיות עד כמה שאפשר, למרות הכאב ולדעת לשמוח ולהמשיך בעשייה. הם שמו את הכאב הגדול שלהם בצד והיו אנשים שמחים, עם המון נתינה ואהבה. סבא שלי היה צייר מדהים. הוא עשה את השלטים לאוטובוסים של חברת דן, ולו הייתי יכולה, הייתי רוצה לעשות איתו פרויקט שקשור לאמנות וציור. כמובן שהייתי רוצה לדבר איתם על השואה. אני מרגישה שלא הכרתי אותם מספיק, ולו הייתי יכולה, הייתי רוצה לשבת איתם עכשיו וללמוד יותר על החיים שלהם.״

הבטתי במיכל וראיתי את האמת שלה ואת המוטיבציה שעומדת מאחורי המיזם החשוב והמשמעותי שהקימה. הפלטפורמה הבין-דורית שהקימה מיכל מיאסניק היא מתנה לשני הצדדים; לדור הצעיר וגם למבוגר. אין ספק שהעשייה הזאת ממלאת לה את הלב, וכשפועלים מתוך נתינה ואהבה, אין לזה גבולות. אפילו לא השמיים.

ליצירת קשר לחצו כאן.