פרשת "כי תבוא": על הכרת תודה והמתנה לביאת המשיח

מאת: ורד גאני קציר

"דע מאין באת ולאן אתה הולך" (משנה, מסכת אבותפרק ג, משנה א) ומאחר ואנו כבר במאה ה-21 אוסיף ואכתוב "דעי מאין באת ולאן את הולכת" ובאותה נשימה אני מהרהרת במחשבה על כתיבת מסכת אמהות ועל כיצד קהילה שלמה כבר החלה בכך, שבעצם קולנו כבר נשמע ומשפיע, אך הדרך עודנה ארוכה. 

פרשת כי תבוא בסוף ספר דברים היא למעשה החלק האחרון של נאום משה בפני בני ובנות ישראל, לקראת כניסתם ארצה. הפרשה, אשר מתחילה במילים "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ", הינה המקור לציווים רבים של עשה ואל תעשה הניתנות מפי משה, לבני ישראל, הנמצאים מעבר הירדן ומחכים לחצותו אל עבר הארץ המובטחת. אולם המצווה הראשונה לאחר קבלת הנחלה, היא דווקא מצוות הביכורים "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא". המצווה, המדגישה את המילה ראשית, מעורסלת היטב בין הפסוק הראשון המזכיר את מתנת הארץ לנו ובין הפסוקים הבאים המבקשים כי נזכור מאין באנו ומה עברנו, כיצד יצאנו משם והגענו עד הלום. כלומר דווקא כשאנו נרגשים במקומנו החדש, מפריינו הראשונים – דווקא אותם עלינו להעניק כמנחה לכהן, ללוי לה'. 

Photo by iStock\marimo

כיום, משאין בית מקדש, אין מי שישרת בו ואין עולות וזבחים, אנו בעלי ובעלות הזכות לבחור עם מי נחלוק את הראשון מבין פריינו, את הטוב ביותר שבנו ואשר שייך לנו, את העסיסי והנהדר מכל עמלנו. אני מוצאת צניעות וענווה רבה בפתיחה זו של הפרשה וחושבת על אחת העבירות שלצערי נוגעת כמעט בכולנו והיא ההתייחסות אל עצמנו, אל אהובינו, אל הקהילה סביבנו ואף אל החיים עצמם כמובנים מאליהם. שום דבר בחיינו אינו מובן מאליו ומצוות הביכורים מחזקת את הצורך בהכרת תודה ובחלוקת הטוב עם האחר. 

ההודיה מעוגנת בתרבות היהודית בתפילה "מודה אני" המתקיימת מידי בוקר בפתח תפילת השחרית. זיכרון יציאת מצריים, אשר מצויין בפרשה כסיבה לאותה ענווה והבאת הביכורים למשכן מעוגן אף הוא בעת קידוש השבת בארוחת השישי. בעת שמגיעים בני ישראל לבית המקדש, בנושאם את הטנא, הם נדרשים לספר את ההיסטוריה של עמם, המתחילה בירידה למצרים ועד החזרה לארץ: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.  וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.  וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.  וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.  וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. 

חלק זה של הפרשה נקרא כמעט בנשימה אחת ומסתיים ב"הגר אשר בקרבך" ומיד לאחריו מופיעה מצוות המעשר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. כלומר שבדיוק כפי שבני ישראל מצווים לחלוק את פרי עמלם עם ה', עם הכהן ועם הלוי, כך הם מצווים לחלוק אותו עם הגר, עם היתום, עם האלמנה – עם האחר.ת. בני ישראל זכו בארץ והמצווה הראשונה אשר קיבלו עליהם היא לחלוק מטובה ומפרי עבודתם, עם כל סביבתם. 

התחושה המלווה אותי מילדות היא זו שאם זכינו בחיים, עלינו לחלוק מטובם עם סביבתנו, אפילו עם עוברי אורח, וכיום אני יודעת כמה מספקת התחושה בחלוקת הטוב. באחוות אחים ואחיות. בהגנה על האחר.ת ובדאגה לו.ה. מן הצד השני של המתרס לעומת זאת – פגיעה באחר.ת, בזדון ובמחשבה, היא דבר שמעולם לא הכלתי. ובתקופה זו נראה שמאחר ו 2020 מחוללת את מה שהיא מחוללת, זה בסדר לפרוץ את כל הסכרים, לפגוע מילולית באחר.ת כי אבדה סבלנותנו, לפגוע פיזית באחר.ת כי מערכת העצבים שלנו יוצאת משליטה, לגנוב, לגזול, לאנוס, לרצוח כי מצפון, מוסר וכיבוש היצר הם מושגים שעברו מן העולם בחלקים מסויימים של האוכלוסיה. והלב כבד והחלומות נוראיים והתחושה המאזנת היחידה לתחושת הגוג ומגוג שבליבי היא ביאת המשיח המובטחת. ואני לא מדברת על המשיח המסורתי, אני מדברת דווקא על משיחות אחרת, כזו שהתחלנו לכתוב כקהילה דואגת ומודאגת במסכת האמהות שלנו במאה ה-21. כזו שמבקשת למגר את הרוע ואת ההתעללות ולהגביר את האור, את הצניעות, את האחרויות לאחר.ת ואת קיום הטוב. 

דמיינו לכם עולם בו כולנו מקיימים ומקיימות את הטוב, רק את הטוב. בתפילת ההודיה שלי אני מתפללת לביאת המשיח מסוג זה. שאנו, אלה שזכינו בחיים, נקיים חיים טובים יותר עבורנו ועבור כל אחד ואחת סביבנו.

אלול שמח ושנה טובה, מתוקה ומבורכת לכולנו!