פרשת וזאת הברכה: סוגרים מעגל ומתחילים מבראשית

מאת: מור מוריה-שיפוני

צר היה כל כך הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף, אל מקום שבו אולי כמו הר נבו רואים רחוק רואים שקוף… כך כותב יענקלה רוטבליט בשירו ״רואים רחוק רואים שקוף״ ומבחינתי מצליח לתמצת במשפט אחד את כל הפרשה. פרשת ״וזאת הברכה״ היא בעצם הפרשה האחרונה בספר דברים וכך מסתיימת עוד שנה של קריאת התורה. בפרשה זו אנו נפרדים ממשה שמבקש לסגור מעגל – הוא, שהשלים עם גורלו, נפרד כעת מהעם, צופה מהר נבו בארץ המובטחת ולבסוף ״פורש כנפיים״ ונאסף אל אבותיו.

תמונה באדיבות נשות הכותל

בעת קריאת הפרשה גם אנחנו, כמו משה, סוגרים מעגל – באותו שבוע אנו זוכים לחגוג את שמחת תורה ומיד – באותו שבוע – גם להתחיל מ״בראשית״. החיבור הזה בא להזכיר לנו את הרציפות של התורה ומכאן של החיים עצמם ובעצם להבין שהיקום עצמו בתנועה מתמדת שלא נגמרת – מעגלים של חיים ומוות, סופים והתחלות. 

ההכרה בכך אולי מסבירה טוב את העובדה שעם כל הצער והכאב על מותו של משה בסוף הפרשה, פרשת "וזאת הברכה" היא דווקא הפרשה השמחה ביותר בתורה. היא נקראת בבית הכנסת בשמחת תורה, שהוא (יחד עם פורים) אחד משני הימים השמחים ביותר בלוח השנה היהודי. השמחה בשמחת תורה נובעת לא מכך שחיינו עוד שנה והשלמנו בהצלחה עוד מחזור של קריאת התורה (למרות שבשנת 2020 גם זו סיבה מספקת בהחלט) – השמחה מייצגת את התפיסה של היהדות לפיה חיי האדם אינם מסתיימים במותו אלא, שכמו משה, ההשפעה וההישגים שהשגנו בחיינו יכולים ללוות דורות רבים ולהיות מורגשים אלפי שנים אחרי מותנו. 

מוות נחשב בעיני רבים מאיתנו משהו קשה, מפחיד, לא רצוי, מאיים, משהו שכדאי לדחות ורובנו נמנעים מלדבר עליו. הפרידה מאדם שממלא תפקיד כלשהו בחיינו היא קשה במיוחד וכל תרבות מסגלת לעצמה דרכים ומנהגים שונים להתמודדות עם אובדן של אדם אהוב. מותו של משה, כמו המוות של כל אחד מאתנו, הוא מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה. אך למרות שהוא מת לפני שנים רבות, השפעתו על חיינו לא פחתה ואנו שבים ונזכרים בו בכל שנה מחדש – מה שמלמד אותנו כי למעשיו של אדם השפעה נצחית ויכולת לחבר בין דורות שונים וחברות מגוונות – וההבנה הזו כשלעצמה היא בהחלט סיבה למסיבה.

פרשת וזאת הברכה מאפשרת סגירת מעגל של משה, של העם וגם שלי אישית. כמי שגדלה בבית חילוני, אל הפרשה נחשפתי לראשונה כשהייתי בת עשר. כחודש לאחר שהצטרפתי למקהלת הילדים קנטבילה בקונסרבטוריון העירוני בפ״ת, התחלנו ללמוד יצירה חדשה הנושאת את שם הפרשה – ״וזאת הברכה״. מדובר ביצירה ישראלית, מודרנית, שמילותיה הן אחת לאחת הטקסט התנ״כי. את היצירה המקורית, שנכתבה במיוחד עבורנו, כתב מלחין ישראלי בשם בן-ציון אורגד לכבוד בר המצווה של נכדו. אני חייבת להודות שגם בגיל 10 פחות התחברתי למוסיקה מודרנית, והיצירה הזו בפרט כל כך קשה להקשבה וביצוע שמאז שהופענו איתה לראשונה עברו 8 שנים עד שהיצירה בוצעה במלואה בשנית. הפעם השניה בה העלנו את היצירה כולה היתה בקונצרט שנערך לכבוד המלחין, שזכה לסגור מעגל משלו ולשמוע אותה פעם אחת ואחרונה לפני שהלך לעולמו כמה חודשים לאחר מכן. עברו יותר מ-20 שנה מאז אותו קונצרט ואני עדיין זוכרת כל תו ביצירה הארוכה, המודרנית והממש לא ידידותית הזו. למרות שלא קל לשמוע ולבצע את היצירה הזו, התרגלתי אליה, למדתי לאהוב אותה. לפני כחודש אפילו מצאתי את הביצוע שלנו באינטרנט והקשבתי לו (הפעם מבחירה) שוב ושוב תוך שאני דומעת, מתעטפת בנוסטלגיה ונזכרת בכל הערה או מעבר מוסיקלי שעבדנו עליו שוב ושוב ושוב עד שיצא כפי שהתכוון המלחין. 

כמוני, כך גם משה – הוא התחיל את מסעו כשהוא לא מעוניין בתפקיד הזה של מנהיג אך מגיע לסוף הדרך כשהוא מלא אהבה ונוסטלגיה לעם שלא תמיד היה לו קל לעכל אותו.

יש אומרים כי סגירת מעגלים בטקסיות מקלה על המעבר לשלב הבא ועוזרת לנו להתקדם קדימה בחיינו – אז בואו נראה איך עוזרת לנו התורה להגיע לקתרזיס הזה ולסגור מעגל: בפרקים הקודמים ראינו כי משה, המנהיג, משתמש בנאומיו בעיקר לצורך הפחדה ואזהרה של העם, פן יעזבו את דרכי ה׳. כעת, ברגעיו האחרונים הוא יכול ״לשחרר״ ולהראות לעם שהוא גם אוהב אותו. הוא פונה אליהם בדברי ברכה (שהרי אם לא עכשיו אימתי) כמו שעשה יעקב בשעתו לפני מותו. רש"י מזכיר שהפרשה מתחילה בוו' החיבור (וזאת הברכה), מפני שמשה כביכול אומר: אתחיל את הברכות שלי מהמקום שבו יעקב אבינו סיים את הברכות שלו. 

משה, שכבר השלים עם גורלו לפני כמה פרקים, מעוניין כעת בסגירת מעגל ולא רק עבורו, אלא עבור העם. הוא עושה זאת לא רק בתוכן ובסגנון אלא גם בגישה וביישום. כפי שיעקב ברך את ילדיו אחד-אחד, ולא נתן שתי ברכות זהות (מפני שאין שני בנים זהים) כך עשה גם משה. במקום לברך את כלל ישראל בברכה אחת הוא מברך כל שבט בנפרד ובאופן הייחודי לו. משה משקיע מחשבה רבה בבחירת הברכות ומשכיל לתת מקום לשוני ולמיוחדות של כל שבט, ובכך לאפשר אחדות שאינה מטשטשת את מקומו של היחיד, אלא בונה בנין גדול ושלם אשר בו יש מקום לכל אחד ואחד.

גם ״בימים רגילים״ ההבדלים בין ״השבטים השונים״ בחברה שלנו גלויים בפני כל, אך בימי הקורונה אנו חשים את הפילוג העמוק בחברה הישראלית כגדול מתמיד – כל צד מנסה לצעוק חזק יותר את אשר על ליבו ולדאוג לאינטרסים הייחודיים שלו. עם זאת, ברור לכולנו שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בסיפור האנושי – לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו יש תכלית ומשמעות והשפעה גדולות ביותר. זה מה שמשה מלמד אותנו בברכות האחרונות שהוא מברך את עם ישראל. משה, הריאליסט והמנהיג בכל רמ״ח אבריו, נחוש בדעתו, להדגיש בפני עם ישראל שהברכות גוברות על הקללות ושבסופו של דבר הטוב ינצח את הרע ושאנחנו עדיין יכולים לשפר את העתיד ולהצליח – כל עוד נעשה זאת ביחד תוך שכל אחד מאיתנו מביא לשולחן את חוזקותיו. 

את הברכות הפרטניות הוא מסיים בברכה כללית לכל העם – כי למרות ההפרדה וההבדלים – עדיין כולנו עם אחד וכשכל אחד ממלא את ייעודו נוכל לשכון בבטחה בנחלתנו ולהנות מפירות עמלנו. וזאת הברכה האמיתית שמעניק משה לעמו – השלווה שלו והביטחון שלו שבסופו של דבר, אחרי כל הקשיים והניסיונות, הכל יבוא על מקומו בשלום והתורה שהוא נתן להם תצעיד אותם לעבר אותו יום גדול של גאולה, ניצחון וחיים שלווים בארץ המובטחת.

כשהוא מסיים לברך, עולה משה להר נבו, וכמו בשיר של רוטבליט, משקיף רחוק על הארץ הפרושה למרגלותיו, אל ארץ הגלעד, הים והנגב. הוא רואה את הארץ אך לא זוכה להיכנס אליה. שם, על ההר, מת משה, בגיל מאה ועשרים (ממש כמו הלל הזקן, רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שבאו אחריו) ונקבר בגיא בארץ מואב. 

מקום קבורתו המדויק לא נודע. יש אומרים שהסיבה לכך היא כדי שמקום קבורתו של משה לא יהפוך למוקד של עבודה זרה. אחרי שרואים את התמונות שנשלחו לאחרונה מאומן אי אפשר שלא להעריך את המחשבה וההיגיון מאחורי ההחלטה הזו – שגם במותו נשאר משה נאמן לתורה ולדרכו הצנועה שהוביל בה את העם.

בני ישראל מבכים את מותו של משה במשך שלושים יום ויהושע, מוסמך למנהיג אשר יוביל את העם בכיבוש הארץ. למרות שמתואר כי יהושע היה מלא רוח חכמה שהאציל עליו משה, בכל זאת מספרת לנו התורה כי לא קם עוד בישראל נביא כמשה.

במובן הזה יש תחושה אמיתית של סוף. סוף של תקופה וסוף של חיים ובעיקר לקח חשוב – אל תנסו להיות משה, כי לא יהיה עוד משה – תהיו אתם. תצמיחו מנהיגים חדשים שמתאימים לתקופה שלכם. תלמדו את העבר אבל אל תשקעו בנוסטלגיה. הנוסטלגיה היא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, אך לעתים קרובות היא גם מפריעה ומונעת התקדמות אל העתיד. באופן אישי אני בנאדם מאוד נוסטלגי. תמיד מסתכלת אחורה וצובעת את הכל בורוד כך שכל תקופה שעברתי היא בעצם ״התקופה הכי יפה שהיתה לי בחיים״ והייתי שמחה לחזור אליה. אבל בעצם אולי טוב שאין לי אפשרות לחזור לאחור כי כל שינוי ולו הקטן ביותר לא היה מביא אותי למקום בו אני נמצאת היום. הלוואי שבעוד כמה שנים, כשמפגשים חברתיים יוכלו להתקיים שוב, ולא בזום, נוכל להסתכל על התקופה הזו בנוסטלגיה ולהגיד שהיא בעצם היתה אחת התקופות הטובות שהיו לנו בחיים ואז, כמו התורה, נחזור להווה, נקום למחרת בבוקר, עם שיר חדש בלב ונתחיל מבראשית.

חזק חזק ונתחזק