פרשת לך לך: אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה

מאת: חגית זאב

אני זוכרת את הרגע הראשון שבו שתיתי בסטארבאקס קפה לא טעים. בדיוק עברתי לארצות הברית, נחתתי בעמק הסיליקון בלי להכיר נפש חיה. הרחובות נראו לי רחבים, לא היה בהם שום דבר שדיבר אלי. לא היה לי כבר את איריס ולימור להתקשר אליהן. לא היה לי את אמא ואבא שיחבקו אותי ויכינו לי גספאצ'ו שאני כל כך אוהבת. לא היה את הלכלוך המוכר והריח המוכר של בלגאן וחתולים ובית

כשאני קוראת על אברהם שאמרו לו 'לך לך' אני חושבת קודם כל על הרגע הזה שלי. איך זה ללכת לי מארצי ומביתירבים מאיתנו עברו רגע כזהעזבנו את כל מה שמוכר לנו והלכנו אל הלא נודע

הפרשה שלפנינו היא אם כן עלינו

בפסוק הראשון של הפרשה כבר מדובר על החוויה המוכרת הזו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.״  הציויי האלוהי ארוך. למה ה' צריך לומר גם 'מארצך' גם 'ממולדתך' וגם 'מבית אביך'? אולי כי אברהם נדרש לעזוב לא רק ארץ אלא גם זהות. את הבית. המעגל הכי פנימי של מי שהוא בחיק משפחתו הראשונית

מסע הוא אף פעם לא רק מסע חיצוני. הוא מסע פנימי מסע מהבית הביוגרפי שלנו אל הבית האותנטי שלנו. אנו מסיטים את ההתעניינות שלנו מדברים חיצוניים (הם עשו לי, הם אמרו עליי, זה קרה לי) להתעניינות פנימית. להכיר את עצמנו. להבין את התגובה שלי למקרה שקרה ליאת התגובה שלי לבן אדם שאמר עליי…  ההתבוננות נעשית פנימית. ככל שאנו מתבוננים יותר אנו מגלים עולם שלם ורואים את האגו שלנו בפעולה. המסע הזה הוא ארוך. יש שלב במסע, אשר כדי להמשיך להתקדם, אנו צריכים לוותר על הזהות שבנינו במשך כל כך הרבה שנים. הפסוק לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך משקף את ויתור הזהות הזה. לך לך מכל זהות ותדמית שבנית עד היום. כי אם אנו מלאים במידע של מי אני ומה אני ומה נכון ולא נכון, אנו לא יכולים לשמוע את הקול הפנימי. כדי לשמוע ולהתחבר, אנו צריכים להיות ריקים.

עזיבת הזהות הזו מאפשרת לנו לשמוע את אלוהים. במסע הפנימי האלוהים הוא פנימי. זה הקול הפנימי האותנטי שלנו. זה החיבור שלנו לעולמות גבוהים יותר. בויתור הזה על הזהות אנו בעצם משחררים את הקיים והולכים ללא נודע. שחרור הזהות הזה יכול להיעשות בבת אחת (קורה כשמתמודדים עם אסון או מחלה) או במשך שנים רבות. פעמים רבות מעבר פיזי מעמת אותנו עם המקום הפנימי שלנו. המעבר לסביבה חדשה מחייב אותנו להסתכל פנימה.

אברם הקשיב לקול הפנימי שלו ויצא לדרך (החיצונית והפנימית). יצא בעצם לתודעה חדשה. במסע של אברם, הפנימי והחיצוני, הוא עבר משברים רבים. במשבר הראשון (רעב), הוא לא סמך על עצמו ועבר למצרים. שם נאלץ להתמודד עם פחד מוות. גם בדרך הפנימית עוברים משברים שמעמתים אותנו עם המוות. כאשר האגו (האישיות שלנו) כבר לא כל כך דומיננטי, ההרגשה היא של מוות. משברים אלו מביאים אותנו לבחירה מחדש. בחירה בחיים ממקום עמוק יותר. ממקום אותנטי ועלייה להבנות רוחניות חדשות.

בכל התהליך הזה יש הרבה הבטחה. כבר בפסוק השני של הפרשה אפשר 'להריח' את ההבטחה הזו. ה' מבטיח לאברהם " וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."

החזרה של הטקסט על עצמו באופן לא הכרחי היא מפתח. למה האלוהים צריך לשוב ולהדגיש את המילה ברכה? אולי כדי לרמוז לנו שהדרך קשה אבל שווה את זה. חשוב שלא נשכח את זה גם בשיאו של הקושי

פרשת לך לך עוסקת בייסוד של שבט חדש. בהתחלה של תודעה חדשה. מתודעה שבטית בה אנשים היו פאגנים והאמינו שלטבע יש התנהגויות אנושיות, היו אימפולסיבים והאמינו שכל מה שקורה בעולם הוא תוצאה של ההתנהגות שלהם. מתודעה שאין הפרדה בין האנשים והטבע לתודעה חדשה, תודעה מיתית. האדם התחיל להיות מופרד מהטבע והתחיל לייחס את היכולות והקסמים למשהו גדול יותר. בתודעה זו רואים התעסקות בחוזק ובעוצמה. תודעה של אלוהים אחד הכל יכול.

מאז ימי התורה ועד היום העולם התקדם והתפתח ועבר לתודעות חדשות. גם ובעיקר כיום, בעולם המתמודד עם הקורונה והשלכותיה, אנו מתמודדים עם הלא נודע. יש האומרים שאנו עכשיו נולדים לתוך תודעה חדשה. בכל מקרה, כדי שנצליח לקבל תודעה חדשה, אנו נדרשים לשחרר ולחיות בלא נודע. מעבר לתודעה חדשה תמיד מלווה בפחדים וכאשר אנו פוחדים, יש נטיה ללכת אחורה. ללכת לתודעה שבטית. אנו רואים את השבטים שנוצרים עכשיו בישראל (חילוניים, דתיים, ערבים, וכו׳) ובארצות הברית (פרוגרסיבים, דמוקרטים מתונים, אוונגליסטים, רפובליקנים, וכו׳). אנו בעיצומה של מלחמת תרבות ויש פה סכנה של רגרסיה. במקום להתקדם למקום עולמי ומקבללהתחפר במקום המוכר. בקהילה/שבט שבנינו.

אני מאחלת לכולנו למצוא את הקול הפנימי בעיצומם של הרעשים להמשיך להקשיב לצד השני ולחפש את הגשר. לא לתת לעצמנו ללכת אחורה למקום שבטי אלא לדבוק בתודעה חדשה: תודעה של חופש ושיוויון. תודעה של עוצמה וחיבור פנימי. תודעה של אהבה לכל היצורים החיים.

כל כך הרבה יש לכתוב ולחשוב על פרשת לך לך: על אברם אשר יורד למצרים ומשתמש באשתו שרי כדי לשרוד, על לוט, על הגר וישמאעל ועל היריבות שהחלה כאן, על הגדרת גבולות ארץ כנען ועל ברית המילהשאלפי שנים אחרי אנו עדיין מקיימים בסבל.

 אבל יותר מכל שווה לנו לזכור את צמד המילים הפשוטלך לך. לך לך ומצא את אשר חיפשת במעבר לארץ חדשה זו. מצא את אשר חיפשת דרך כל הפחד והקיטוב. דרך ההתמודדות עם הקושי הנוכחי במישור הפוליטי והאישי. שם נמצאת הברכה. ברכה שחוזרת בטקסט שוב ושוב ויכולה להנחות אותנו דרך כל הקשיים