פרשת וירא: מעקידת יצחק לרצח יצחק

מאת: תמר פורמן

בכיתה ב', למדנו את ספר בראשית. אם זה היה סרט, דירוג של RATED R היה מתאים לחלק מהתוכן, אבל לא היה אז רייטינג וגם נראה שזה לא הטריד את מערכת החינוך בזמנו. וכך, בגיל 7, פגשתי את פרשת וירא ובתוכה את הסיפור של עקידת יצחק.

עקידת יצחק, ג'ובאני דומניקו טיאפולו, 1750

אני עדיין רואה את התמונות שהיו לי בראש כשלמדנו על עקידת יצחק. דמיינתי את אברהם שהולך להוציא לפועל את הצו האלוהי להקריב את בנו יצחק שמובל על ידי אביו, איך הם נסחבים במעלה ההר (בדמיוני זה נראה כמו הגבעה הצחיחה הסמוכה לבית הספר שלנו), ואת יצחק מבין שהוא הולך להיות הקורבן. חזרתי הבייתה נסערת.

אבי האהוב, ז"ל, שהיה איש מאמין, הומניסט ופעיל זכויות אדם, חיבק אותי ואמר לי שאברהם נכשל בנסיון. שאלוהים ציפה שאברהם יסרב, אך למרות המילים המרגיעות, נרתעתי מאז מהסיפור הזה. לא סיפרתי אותו לילדיי.

השבוע אני חוזרת אל הפרשה הזו.

פרשת וירא  מתחילה בטוב: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

אנחנו פוגשים את אברהם מכניס האורחים, שיושב באוהל בחום היום, ורץ לארח את שלושת האנשים שמופיעים, משקה אותם, מאכיל אותם, עושה מעל ומעבר. לפי המדרש, אברהם, שנמצא באמצע שיחה עם אלוהים, אף מעיז ושם את אלוהים ב'ממתינה' כדי לגשת לאורחים! מכאן הסיפור ממשיך לעוד פרק במסע של אברהם כאשר אלוהים מעדכן אותו על התוכנית להשמיד את סדום על כל תושביה החוטאים. וגם כאן מתגלה אברהם ה"מענטש": עם חוש צדק ומוסר שכנראה טבועים בו, הוא לא מוכן לקבל את העונש הקולקטיבי הזה – הוא מתווכח עם אלוהים ודורש שלא ישמיד את העיר אם יימצאו בה 50 צדיקים, וממשיך להתמקח בתעוזה במילים המפורסמות וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ.

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

ואז, בתפנית מוחלטת, אנחנו פוגשים אברהם אחר לגמרי. במפגש עם אבימלך, מלך גרר, אברהם מבקש משרה להתחזות לאחותו כדי שהמלך לא יהרוג אותו ויקח אותה, ובכך מקריב ומפקיר את שרה שנלקחת לבית המלך. ואם לא די בכך, מגיע הסיפור על הגר וישמעאל. על פי דרישת שרה, אברהם מגרש את הגר וישמעאל אל המדבר, הוא לא מתנגד, לא מרים את קולו בדרישה לצדק ולחמלה, אלא לוקח את האם ואת הילד ומשלח אותם. ואז, לקינוח, מגיע סיפור עקדת יצחק. למרות שאני רוצה לקרוא את הסיפור לפי הפרשנות של אבי, הטקסט המקראי לא מותיר מקום לספק. בפסוק הראשון של הסיפור נאמר לנו וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.– ומהו אותו הנסיון? קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" והנה אברהם, שרק לפני כמה פרקים העז להתווכח ישירות עם אלוהים, אינו פוצה את פיו. איפה הזעקה? למה הוא שותק כאן? אברהם לא אומר מילה, אלא רק עושה את הפעולות למילוי דרישת האל: מכין את הציוד, רותם את הגמלים, לוקח את בנו ואת עבדיו ויוצא לדרך להקריב את בנו. המילים היחידות שנהגות כאן הן של יצחק, שבשאלתו המצמררת וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" מתחיל להבין את העומד להתרחש. אברהם קושר את בנו אל המזבח, מניף מעליו את המאכלת ועומד לבצע את הבלתי נתפס. ובדקה התשעים, אלוהים עוצר בעדו ונשמע הקול וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה . הרצח נמנע, ואנחנו קוראים: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי, כלומר הנכונות של אברהם ללכת אחרי צווי האל בכל מחיר, עד כדי כך שהיה מוכן להקריב את בנו, היא ההצלחה בנסיון.

איזה מן אל עושה נסיון כזה? אלוהים אולי לא רצה את הקורבן האנושי, אבל הוא רצה את הנכונות להקריב עבורו את הבן. מפחידה אותי הדרישה הזו לאמונה טוטלית, מוחלטת, עיוורת, שדורשת את מה שכל כך מנוגד לטבע האנושי והמוסרי. יצחק אמנם שרד, אבל קשה להאמין שהוא חזר מההר אותו הדבר. בשירו "ירושה" כותב חיים גורי:

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

הסיפור הזה, של הקרבת הבן, ממשיך לרדוף אותנו.

לפי המסורת, מיקום העקדה היה הר המוריה, לימים זה יהפוך למיקום הר הבית. בין אם זו עקדת יצחק לפי המסורת שלנו, או עקדת ישמעאל, לפי המסורת המוסלמית, זהו המקום שבו האב היה מוכן להקריב את הבן. כירושלמית, קשה לי שלא לראות בנוף של הר הבית את הסמליות שלו בסכסוך הדמים הנורא עם שכנינו ואני חושבת על שני העמים שלא מצליחים לצאת מהסיפור של הקרבת הבנים.

צילום: יעל רוזן

אחרי שנים שבהן אנו כבולים בסיפור העקדה, קם יצחק של זמננו, יצחק רבין. יצחק רבין לא ברח מסיפור העקדה, אלא התעמת איתו. הוא מאס בקורבן הבנים, הוא לא היה מוכן לקבל את זה שנחייה לנצח עם מאכלת בליבינו והאמין שאנחנו לא חייבים להיות כבולים במעגל האינסופי הזה, שאפשר לשנות כיוון. הוא הציע תיקון לעקדה שרודפת אותנו מאז יצחק הראשון. ואז, באירוניה נוראית, הוא הפך לקורבן של אותה האמונה העיוורת שמעדיפה שלנצח נאכל חרב ונקריב את בנינו.

בתכנית גוונים השבוע שוחחנו על כך שעבורנו הזכרונות מה-4 לנובמבר עדיין טריים ובוערים, ועלתה השאלה איך נעצב את היום הזה עבור ילדינו שהם הדור שזה כבר לא הזכרון שלו. אני חושבת על הבן הצעיר שלי, דוד, שגדל במרחק לא רק של זמן אלא גם של מקום מאותה החוויה. הוא עכשיו בגיל שאני הייתי כשלמדתי על עקדת יצחק, אבל בבית הספר הציבורי שלו כאן בקליפורניה הוא לא ישמע על אברהם ויצחק, והוא גם לא ישמע על יצחק רבין. זה בידיים שלי, מה אני מספרת לו?

אני רוצה לספר לו על אברהם של תחילת פרשת וירא – אברהם עם האוהל הפתוח לכל הכיוונים, שמלמד אותנו איך להתייחס בכבוד ובנועם לאורחים בחברה ובמדינה שלנו. אני רוצה ללמד אותו לסרב לקבל חוסר צדק, ושהוא יכול להיות אמיץ כמו אברהם ולהתעמת אפילו עם אלוהים למטרה זו.

כשיגדל קצת יותר אספר לו על עקדת יצחק ואספר שסבא שלו (שהוא קרוי על שמו) צדק: שאברהם נכשל בנסיון.  שאמונה עיוורת וטוטלית היא לא הדרך.  שהיהדות שלנו היא לא יהדות שמקריבה את היקר לנו מכל, אלא יהדות שמסרבת לקבל מציאות כזו.

ואספר לו על יצחק רבין, שהבין שבשביל השלום והתיקון צריך לצאת מהתודעה שגזרת הגורל היא להמשיך במעגל הדמים.  על יצחק רבין שהאיר לנו את הדרך למציאות אחרת, של פתיחת האוהל לאחר,התעקשות על ערכים של מוסר, צדק, צניעות וחתירה לשלום אמיתי ומכבד.

לנו נותר להמשיך בדרכו. בנסיון הזה אסור לנו להכשל.