פרשת ויגש: עוד אבינו חי!

מאת: טל זילברשטיין-פז

פרשת השבוע, פרשת ויגש, ממשיכה את סיפור יוסף ואחיו ומתחילה בדרמה גדולה – המפגש בין יוסף ואחיו. הפעם האחרונה שנפגשו הייתה כשהאחים זרקו את יוסף לבור ואחר כך מכרו אותו. הרבה שנים עברו מאז. בפרשה שלנו, האחים של יוסף יורדים מצריימה ופוגשים אותו מבלי לדעת שהוא אחיהם האובד. על התסריט הזה הם לא חשבו.

הפרשה נקראת ויגש ונפתחת בסצנה זו – וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. יהודה נושא נאום ארוך אל יוסף, כמושל מצרים, בו הוא מפרט את קורות המשפחה, על אביהם, על האח המת שלהם (שזה יוסף עצמו) ועל הקשר המיוחד בין יעקב לבנימין. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. לאחר שיוסף מנסה להשאיר אצלו את בנימין כעבד, יהודה נחלץ להגן על בנימין ומציע להישאר במקומו. הוא מסביר כי הבטיח לאביהם שישמור על בנימין, ולכן הוא מוכן להקרבה הזו. ברגע הזה יוסף לא יכול להמשיך עוד בהעמדת הפנים, מבקש מהמצרים לצאת מהחדר, פורץ בבכי ונחשף בפניו אחיו – וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף. דמיינו את רמת התדהמה בחדר ברגע הזה, לאחים לא היה מושג שיוסף בין החיים, קל וחומר לא שערו בנפשם שמושל מצרים איתו הם מנהלים משא ומתן – אחיהם הוא. המשך המשפט של יוסף הוא לא פחות דרמטי, ומיד לאחר החשיפה שואל יוסף את אחיו הַעוֹד אָבִי חָי?

השאלה הזו מטלטלת, וגם אחיו של יוסף נאלמים דום, נבהלים ולא מסוגלים לענות לו: וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. השאלה הזו של יוסף מעלה שאלות שונות אצל הקורא, אבל מעל הכל הגוף בו בוחר יוסף להשתמש: "אבי ולא אבינו".

מילה אחת יוצרת ריחוק כל כך גדול. קשה לדמיין אחים במשפחה תקינה מתייחסים להורה כאל ההורה "שלי" ולא "שלנו". לזכותו של יוסף ניתן לומר שקשה להגדיר את היחסים המשפחתיים שלו עם אחיו כתקינים, אך למרות זאת הוא בוחר לסלוח להם – וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם ולנצל את מעמדו כדי להביא אותם מארץ כנען למצרים ולדאוג להם בשנות הרעב – "וכִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָֽרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר: זוַ יִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַֽחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה:".

מצד אחד ניתנת התחושה שהוא לא רואה בהם אחים שווים כאשר הוא בוחר להתייחס ליעקב כאבי ולא אבינו, ומצד שני הוא לא נוטר טינה ומאמין שאלוהים שלח אותו למצרים כדי להציל אותם.

מצלצל לכם/ן מוכר הפסוק הזה? משהו מתנגן על הלשון אבל לא יושב בדיוק כמו בפסוק? נריץ את הסיפור כמה אלפי שנים קדימה, הניגון שהלחין הרב קרליבך "עוד אבינו חי", שלאגר של כל הזמנים, חוצה מגזרים ויבשות ולקוח מתוך הפרשה הזו, עם הרבה חירות אומנותית.

הרב קרליבך נולד בברלין ב-1925, היגר עם משפחתו לארצות הברית ב-1939, שימש כשליח חב"ד הראשון לקולג'ים ולאחר מכן ייסד זרם משלו. הוא הלחין פסוקים שונים מן המקורות ודרך המוזיקה ועל גלי התקופה של השלום והאהבה נגע בהמוני לבבות יהודיים אבודים וצמאים לחיבור. רבים מהלחנים שלו נכנסו ברבות השנים למיינסטרים בבתי כנסת רבים, וכאמור אחד הבולטים שבהם הוא "עוד אבינו חי, עם ישראל חי".

קרליבך עשה את השינוי המתבקש מ"אבי" ל"אבינו" ובמקום סימן השאלה של יוסף יש מאין סימן קריאה בדמות הפסיקה "עם ישראל חי". קרליבך לא שואל אם עוד אבינו חי אלא מודיע – עוד אבינו חי! מספרים שהלחין את המילים לאחר בקשה שקיבל מיהודי אמריקאי שפעל למען יהודי ברית המועצות, שביקש מהרב קרליבך ליצור משהו שיעביר מסר של חוזק, אחדות, סולידריות ותקווה. ימים שבהם חלק מיהודי ברית המועצות יושב בבית הכלא בגלל הרצון שלהם לעלות לישראל. קשה להאמין שזה קרה בעבר הלא רחוק שלנו. מתוך הסיפור הזה נראה שהבחירה ב"אבינו" כל כך טבעית ומתבקשת, כמסר לאחינו היהודים. השיר הזה הפך למעין המנון עבור יהודי ברית המועצות ואלו שנאבקו עבורם בשנים הקשות של מסך הברזל, וכן עבור קהילות יהודיות אחרות בשעת משבר. מילים פשוטות, מחזקות ונחרצות שהיוו נחמה וסחפו אחריהן המוני אנשים. בששת המילים האלו מצליח לעבור המסר – יש לנו שורשים, יש לנו אבא משותף, ויש לנו עתיד, ולהבדיל מהשתיקה שנענה בה יוסף, לקרליבך ענו אחיו בשירה רועמת – עם ישראל חי. יחד עם זאת, ליוסף יש תפקיד מפתח בעתיד ובהמשכיות השושלת ועל כן זכויות רבות לכך שעם ישראל – חי.

הסיפור הזה שמאחורי השיר הקטן-גדול נגע בי והזכיר לי את הכוח שטמון בקהילה אחת שדואגת לאחרת. את השינוי שניתן להניע כשלא עוצמים עין אל מול מה שלא תקין כי הוא רחוק או סבוך מדי לתיקון. שכשמשלבים כוחות למען מה שנכון, למען מי שזקוק לכך. יש הרבה מה לתקן, לפעמים אנחנו מרגישים קטנים וחסרי אונים מול כל זה, אבל ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מלמדת אותנו שאפשר לסלוח, אפשר לשנות ואפשר גם להצליח. אלה השורשים שלנו וזו המחוייבות שלנו להמשיך עבור אלו שזקוקים לכך כיום.

כשמסתכלים על עלילות יוסף ואחיו, יש בהן משהו מאוד מאכזב. פחות או יותר כל תכונה אנושית נלוזה נמצאת שם: קנאה, נבזיות, פלגנות, חוסר אחווה, מגלומניות ועוד תכונות שלא מפארות את "משפחת המלוכה" שלנו. אבל יחד עם זאת, יש כוח באמת הזו בלי יותר מדי ניסיון לייפות את המציאות. אלו היו האנשים, הם לא היו מושלמים, הם טעו לא אחת, טעויות שקשה מאוד לסלוח עליהן. ולמרות זאת, הם סלחו. הם התגברו על המשקעים הכבדים ומצאו בתוכם את הכוח לסלוח ולהתאחד מחדש, להיזכר באב המשותף. אי אפשר שלא להקביל את הסיפור לימינו, השבטים בחברה הישראלית הפכו למטבע לשון שמסמל את הפלגנות החריפה ששולטת היום. הלוואי שנצליח גם אנחנו, כמו יוסף ואחיו, להתגבר על הפלגנות המכוערת, לזכור שאין בינינו בן מועדף. כולנו שווים ולכולם יש מקום בחברה. שנמצא את המאחד, את אבינו.