פרשת ויחי: המדריך לחיים (ומוות) של יעקב

מאת: גילי דובר

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית שהוא כמו החיים עצמם – הספר נפתח ביצירתו של האדם והעולם ומסתיים בפרידה ומוות של אדם שיצר עם.

יעקב נמצא בתהליך של התמודדות עם מותו הקרב והפרשה מתחילה במילים המסכמות את חייו: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. ניכר כי יעקב הגיע לשיבה טובה, בכל זאת בן 147, גיל מכובד לכל הדעות והזמנים מה שכנראה תרם לכך שהוא בשל למעמד הפרידה.

Photo by iStock\ wildpixel

במהלך הפרשה נראה שיעקב דילג על ארבעת שלבי ההתמודדות עם האבל וקפץ היישר לשלב האחרון. אין כאן הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון יש בעיקר קבלה. קבלה של המצב, סגירות אחרונות, ברכות והנחיות מפורטות להמשך.

ההתנהגות של יעקב מזמנת לחשיבה, במיוחד בתקופה האחרונה בה מלאך המוות מרחף מעל כולם ללא הבדל דת, גזע, מין ומוטציות קורונה. התנהלותו לפני מותו היא מעין מדריך עשה ואל תעשה שאפשר ללמוד ממנו רבות, לא רק על ערש דווי אלא גם בכל שלב אחר בחיים. אז קבלו אותו:

עשו:

  1. הקיפו את עצמכם באוהבים ואהובים- יעקב מכנס ליד מיטת חוליו את כל בניו (בתו דינה כנראה בדיוק רחצה כלים מגועלים) "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה." משמע השהות שלנו בקרב יקרים לנו מחזקת אותנו, אין על אנרגיות טובות ברגעים רעים ובכלל.
  2. אל תחכו להספדים שאחריי, ארגנו אתם לעצמכם "חיים שכאלה" שתוכלו לקחת בהם חלק- רפדו את מיטת החולי עם זיכרונות נעימים. תראו תמונות, סרטונים ונטפליקס. יעקב מתחבר לגישתו של פרויד "טיפול בדיבור", משתף בתולדות חייו ומזכיר לראשונה מאז מותה את רחל, אשתו האהובה שעבד בשבילה 14 שנה ואימו של יוסף בנו האהוב ביותר. " וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם ".
  3. הכל מתחיל ונגמר ביחס אישי – כל אחד הוא יחיד ומיוחד וכל אחד זקוק לסוג אחר של ברכה וחיזוק "איש אשר כברכתו ברך אותם". יעקב יצירתי ופיוטי ובוחר בדימויים של בבעלי חיים שהתכונות שלהם דומות לתכונות של כל ילד בשביל לעזור לו להתחבר לעצמו ולחוזקות שלו. כך למשל "גור אריה יהודה", הוא מנהיג כפי שהאריה מנהיג את החיות. "יששכר חמור גרם" (גם בימי התנ"ך, פחות מחמיא), "יהי דן נחש עלי דרך", "נפתלי איילה שלוחה" בנימין כזאב ועוד.
  4. מבעד לדמעה שקופה- גם אם זה עצוב, אין על בהירות ושקיפות. הכל ברור וידוע מלפני ומלפנים, אין מה להיות מופתעים אחרי פתיחת הצוואה. "יורש העצר" הוא יוסף שזוכה בברכה של עושר ומנהיגות "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו " ופינק אותו גם בפסוק " בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" שכל ילדותי שמעתי את סבתא אומרת לאחים שלי ובן פורת יוסף יש לי שלושה אז שמעתי את זה הרבה.
  5. "אני וגופי"- אם משהו שהוא חשוב לנו חובה עלינו להבהיר ולהסדיר. אין מקום לפרשנות, כך יעקב נותן הנחיות ברורות ומדויקות למקום קבורה, משביע את בנו יוסף שלא להיקבר במצרים אלא בארץ כנען, עם האימהות והאבות המייסדים " אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי… שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה". ככה אין מקום לפרשנות ובקשתו מתממשת והוא נקבר במערת המכפלה. כמעט כל חיינו אנחנו רוצים להתנתק משורשינו ולהצמיח חדשים ולקראת סיום אנחנו חוזרים הביתה למקום ששם נוצרנו ככתוב אל עפר באת ואל עפר תשוב וגם בנשמה שלנו.
  1. כל סוף הוא התחלה חדשה– הסוף של אדם וחווה הביא להתחלה של יעקב ומתוכו שנים עשר שבטים ונחלה- יעקב מיעד לילדיו נחלות ושזרעם ימלא את העולם. " וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם". יעקב מוריש לילדיו אחוזת עולם ומלואו, כולנו התחלנו משהו שנשאיר אחרינו, והשאלה מה? היא בידינו.

אל תעשו:

  1. הפנקס סגור והיד לא רושמת- לא כולם שווים בפני החוק ובידי יעקב…יעלו ויבואו לברכות הראשונים והמיוחסים – הנכדים. לא סתם הנכדים, בניו של יוסף, אפרים ומנשה שזוכים ליחס מועדף. דווקא כשהגיע הזמן להיפרד זאת הזדמנות מצוינת להניח למשקעים, להשאיר את פולניה בניכר ולחבק את המשפחה כולה כיחידה אחת.
  2. רבותיי ההיסטוריה חוזרת– אל תצפו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, גם הרגעים האחרונים שלנו מעידים על מי שאנחנו. יוסף מביא את בניו לברכת יעקב. יעקב שם את יד ימינו על ראשו של אפרים, הצעיר, ואת יד שמאל, על ראשו של מנשה, הבכור וכך משנה את סדר הלידה ונותן קדימות לאח הצעיר. מצלצל מוכר? לא סתם…יעקב שכמעט ואינו רואה כמו אביו יצחק, לפניו שהחליף את ברכת הבכורה בין יעקב לעשו עושה החלפה בין אפרים ומנשה.
  3. ברכה או קללה או לא נשכח ולא נסלח– מכירים את זה שאומרים שאם אין לך משהו טוב להגיד עדיף לשתוק- האומנם? כשהייתי ילדה אח שלי הגדול (בן פורת יוסף) ואני, היינו רבים מלא והוא היה מרביץ ואני הייתי משחיזה לשון ואבא שלי היה חוזר ואומר לי- שמכה עוברת אבל מילה נשארת… ראובן הבכור ושמעון ולוי שומעים דברים קשים עליהם ועל ההתנהגות העבר שלהם שלא נשכחה ולא נסלחה. "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם", וראובן מאבד את בכורתו ולא יהיה מנהיג " פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". עדיף לא לגמור עם טעם מר ומילים קשות חקוקות לעד בלי פתק החזרה.

פתחתי את הדברים בכך שהאופן בו משלים ומקבל את מצבו הוא מעורר השראה. מרטין לותר אמר- "כל אדם חייב לעשות שני דברים לבד: הוא חייב להאמין בעצמו והוא חייב למות בעצמו". יעקב בחייו ובעיקר ערב מותו בוחר להאמין בעצמו, הוא אינו נלחם בגורלו, אינו מבכה או מתחרט על דברים שעשה או לא עשה, אינו מנסה להיות דמות לא לו, הוא פשוט הוא. הוא מאמין בעברו ובעתיד שממנו ובעיקר מאמין באלוהיו, אין לו ספקות ערב מותו. מאחלת לכולנו להצליח להיות שלמים, להאמין בעצמינו ובכוח עצמותינו- חזק חזק ונתחזק!

ואסיים במילים אחרונות לפרשה אחרונה…כשיעקב מברך את אפרים ומנשה הוא אומר: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים".

כשהייתי בת 14 חליתי בסרטן ושמעתי מאחד החדרים במחלקה האונקולוגית שיר חסידי על בסיס הפסוק הזה ונדבקתי. מצאתי את עצמי שרה אותו ברפיטים, לפעמים בשקט בלב ולפעמים בקול חזק, שבור מלווה בדמעות והרבה כאב. זה היה לפני עידן הדמיון המודרך ובאמת דמיינתי את המלאך השומר שלי שגואל אותי מיסוריי… לא ידעתי מה ההקשר ומי אמר למי, אבל המילים כל כך חיזקו אותי.

היום אני קוראת את הפרשה, אחרי שלמעלה מ-25 שנה עברו ואני נתקלת שוב בפסוק ובמילים שנאמרו לא לי, אבל מאוד בשבילי.

פרשת ויחי מדברת על החיים ועל המוות והמעבר ביניהם, יעקב מפליא להראות לנו שהמוות הוא חלק מהחיים, יש לנו הזדמנות ללמוד ממנו קצת על פרידה. איך נפרדים מהמחשבה שאנחנו צריכים להיות מושלמים ומרגישים אנושיים גם כשלא (ראה ערך סעיפים ברשימת האל תעשה), איך לסגור מעגלים עם אנשים וסיפורים, כמו הסיפורים שנפתחו בספר בראשית מסתיימים כאן איתו, איך נפרדים מהשנים שעברו ומקבלים את עצמנו כמו שאנחנו עם הקמטים והזיכרונות המשמחים והכואבים, להיפרד מהפחד מהמוות כי הוא יגיע במוקדם או במאוחר, אם נרצה או לא וכמו שאמר שיקו שביאר "למרות שאף אחד לא יכול לחזור אחורה וליצור התחלה חדשה, כולם יכולים להתחיל מחדש וליצור סוף חדש"

עם סיום הפרשה והשנה האזרחית מאחלת לנו להתחיל מחדש, להמשיך לברך את הסובבים אותנו לחגוג- לחיים!