פרשת וארא: על מכות מצרים והתועלת שבעונש קולקטיבי

מאת: ליטל רז

פרשת וארא הינה הפרשה השנייה בספר שמות (פרקים ו'-ט') המספרת על הבטחת אלוהים להוצאת העם ממצרים. מתואר בה סיפור מטה אהרון ההופך לנחש, סיפור שבע מכות מצרים הראשונות ובסופה מתוארת ההתחלה של יציאת מצרים – הסיפור המכונן של העם היהודי.

המכה השביעית במצרים. ציורו של ג'ון מרטין (1823)

במהלך הפרשה ניתן לראות שמכות מצרים מופיעות ונעלמות בהתאם לרצון ה'. כאשר באה המכה, פרעה מבטיח לשלוח את ישראל מארצו וכאשר המכה נשכחת ומגיעה רווחה – פרעה מתחרט. וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם. פעם אחר פעם ה' מקשה את לב פרעה והוא לא מסכים לשלוח את ישראל ממצרים. סקירת מכות מצרים העלתה בי הרבה מחשבות על הקשר בין עונש ושכר, הרהורים על פרט מול חברה ושאלת השאלות: מדוע נענשו המצרים כולם במכות כה קשות וכה הרבה פעמים, האם לא היה מספיק להוציא את ישראל ממצרים? האם לא היה די במכה אחת? אולי שתיים? למה העונש הקולקטיבי והגורף הזה היה דרוש? האם בסופו של דבר העונש האיום הזה השיג את הלמידה שהתכוון ה' שנלמד?

תוך שאני קוראת את המילים ומציירת בדמיוני את סיפורי המכות, עצרתי לחשוב על הקונספט של ענישה קולקטיבית. ראשית, בני ישראל חיים בעבדות ממושכת של 400! שנה (האם ה' לא יכול היה לחסוך כמה שנים והרבה סבל?), ואחר כך נענשו המצרים בעשרת מכות מצרים. הרהוריי הביאו אותי לחשוב באילו תחנות חיי נענשתי אני רק בגין היותי חלק מקולקטיב.

Photo by istock/evgenyatamanenko

גדלתי והתחנכתי בקיבוץ, בו לעיתים קבוצת ילדים שלמה הייתה נענשת בעקבות מעשה של כמה ילדים בודדים מתוכה. אני זוכרת שאפילו כילדה התקוממתי למול חוסר הצדק. כל הזמן דיברו על טובת הרוב ופתאום מתעקשים דווקא על כשלון היחיד? זו היתה דרכו של הקיבוץ לעצב את חבריו ולהטביע את ערכי המוסר והצדק הקיבוצי. הכלל והחברה היו במרכז, ולא הפרטים הבודדים. היום אני מבינה עד כמה העונשים הקולקטיביים הללו נצרבו בי ונשארו עימי עד היום. אני זוכרת בבהירות מה היה המקרה ואיך נענשנו כאילו זה קרה רק אתמול. ענישה קולקטיבית הביאה לשינוי בהתנהגויות, אבל לא בצורה אליה כיוונו נותני העונש. המקרים זכורים לי וגם העונשים, אבל הזיכרון והלמידה שנותרו עימי היום הם בעיקר תחושות של אי צדק ותוכחה. יש ספק אמיתי אם הייתי זוכרת כל אלה לולא אותו העונש, אבל נראה לי כי יש דרכים טובות ממנו לקדם למידה ולעצב התנהגות.

הצומת הבא בחיי שם נתקלתי בענישה קולקטיבית היה בצבא. האוהל לא היה נקי וכל המחלקה נענשה במסדר חוזר, אני לא רצתי מספיק מהר והכיתה שלי נדרשה לרוץ שוב "בשביל ליטל"… כאן זכורה לי בעיקר המבוכה הגדולה. התביישתי והובכתי שאחרות נענשות בגיני, אך העונש לא הביא ללמידה המיוחלת על ידי המ"מית שלי. לא למדתי לרוץ מהר יותר ובטוח שלא למדתי ליהנות מפעילות ספורטיבית הכוללת ריצה.

היום אני גננת ועובדת עם ילדים בגילאי 3 ו-4 ונדרשת יום יום לחנך, לגדל ולעצב את הדור הצעיר להיות מוסרי, טוב וסקרן יותר. ללמד את הילדים להבדיל בין טוב ורע, לגדלם להיות אדיבים וטובים וכמובן לחזקם כך שיאמינו בערך עצמם ויכולותיהם. ישנן גישות חינוכיות המלמדות שעונש לכלל הקבוצה הינו הכרחי ללימוד ערבות הדדית ולגדילה של כל הפרטים שבקבוצה. אני, בניגוד להם, מאמינה שחיזוק החיובי והדגשת הטוב האישי של כל ילד יעילים פי עשרות מונים מענישה קולקטיבית. עונש קולקטיבי הוא כללי ולא אישי ומלווה בתחושות גימוד, תסכול וכעס. חיזוק חיובי המתייחס ישירות לילד מעצים את תחושת הערך העצמי של הילד ומלמד אותו לזהות את הטוב והחיובי שבו. הילד מרגיש שהוא יחיד ומיוחד ושיש בו תכונות וכישורים חיוביים שיתרמו גם לו עצמו וגם לחברה בה הוא חי. לדעתי, ככל שנרבה לדבר ולהדגיש את הטוב והחיובי ונחמיא ונדגיש את החוזקות שבנו, כך נרבה אותם בחיינו ובחיי ילדנו. סבורתני כי לימוד מהו מוסר, צדק ואיך נבדיל בין טוב לרע רצוי לעשות תוך הדגשת החיוב והעצמתו.

וחזרה לסיפורנו – פרעה והמצרים עברו טראומה של איבוד בכוריהם ומשהו בהם נסדק, הם נחלשו לרגע ושחררו את בני ישראל. האם העונש הקולקטיבי של המכות שינה את דרך מחשבתם וגרם להם לקבל את מרות ה'? לא. הם התעשתו מחולשתם הרגעית ושבו לרדוף במרץ אחר היהודים. הם לא המירו דתם למרות שחוו את עוצמת אלוהינו הכול יכול. הענישה הקולקטיבית לא הביאה לשינוי חשיבה מהותי או מוסרי אצל המצרים. ובני ישראל? הם התרשמו מאוד מעוצמתו של ה' והבינו שהנה הגאולה מגיעה ולמרות זאת בהמשך הם בנו את עגל הזהב… ענישה קולקטיבית לא הביאה אותי לרוץ מהר יותר, לא הביאה את פרעה לקבל את מרות ה' ולא הביאה את בני ישראל להאמין בה' בכל לבבם. אז בואו ננסה מחדש, בואו נבחר להדגיש את הטוב, לחזק ולחגוג את החיובי שבנו. בואו נעצב חשיבה ומוסר על ידי עשייה, שיח, בחירה אישית ואחריות ונשאיר את הענישה הקולקטיבית למ"מית שלי… פרשת וארא מזמינה אותנו לחשוב מחדש על הרעיון של עונשים ומה ההשפעה שלהם. הפרשה גרמה לי לבחון מה התועלת של עונש קולקטיבי. כסיפור זה אולי יפה, עוצמתי, תיאטראלי. כמסר חינוכי אני חושבת שזאת לא הדרך.