פרשת תרומה: האם החומריות מעוררת את הרוחניות?

מאת: אפרת נוי

הייתם פעם בוותיקן? בכנסיה העצומה הזו? אני עדיין זוכרת איך הרגשתי כשנכנסתי לכנסיית פטרוס הקדוש בביקורי בוותיקן לפני מספר שנים. עם כניסתי למרחב העצום, אי אפשר שלא להיות נפעמת מהתקרות שמתרוממות לעשרות מטרים מעל הרצפה, החלל המחולק לאזורים על ידי עמודי תווך עבים אשר מחזיקים את הבניין על טילו, אבל גם מסתירים במעט את הנעשה מעברו השני. האורגן ניגן מנגינה מענגת, שמבלי להכירה ומבלי אפילו להיות חלק מהדת אותה היא משרתת, הדהדה בחלל ונכנסה לי ללב ולנשמה. 

המקום היה אפוף מסתורין, רוחניות והשראה, אבל מצד שני הייתה שם גם חושניות והרבה ויזואליות. במבט ראשוני אפשר להבחין בפרטים הקטנים שדורות על גבי דורות של כמרים דאגו לשים במקום – פסלים, עיטורים, וציורים שחלקם, בוא נודה, לא לגמרי PG-13… 

לכאורה רוחניות וחומריות לא הולכים ביחד ואפילו מעוררים תחושות ומחשבות מנוגדות, אבל הוויזואליות, המנגינה, ותחושת הקטנות לעומת כל הגודל הזה גרמה לתחושות בתוכי לנוע, ולהרגיש סוג של אלוהיות מסביבי, כאילו החומר היה הבסיס לרוח.

פרשת תרומה פותחת בדרישה של אלוהים מבני ישראל להביא תרומה – דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. בשביל לבנות לו משכן, אלוהים צריך בית, ושיהיה מרוהט, הוא מבקש שבני ישראל יתרמו בנדיבות, סוג של הדסטארט לבניית המשכן. 

הפרשה נקראת "תרומה", שכן מופיע בה ציוויו לקחת מעם ישראל את תרומותיהם שנועדו להקמת ה'משכן' הראשון.

אחרי כמה פסוקים מופיע הפסוק הבא: ״וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם״.

משכן – כך מבקש אלוהים מבני ישראל. בית, שיוכל לשכון בו ולהעביר באמצעותו את דרכו. במהלך כל הפרשה מתברר שאלוהים מאד ספציפי לגבי מה צריך להיות במשכנו – זהב, כסף ונחושת, ארגמן ומשי, עצי שיטה ואורן, פאר והדר לכל הדעות. אך נשאלת השאלה, מה לאלוהים עניו וחסר דמות (בהגדרה) ולבית? ולמה כל כך מפואר? למה זהב, ארגמן ואורן, כשאפשר גם בדיל, כותנה וזרדים? יש פה פרדוקס מסוים, המושרש בחינוך שאלוהים הוא בליבנו והאמונה בו לא מותנית בדברים גשמיים.

אז למה בית, בכל זאת? התשובה בעיני טמונה בתלות של בני האדם בחושים. ״דת״ ו״אלוהים״ הם קונספטים אבסטרקטים ולא כל אחד יכול לתפוס ולהסכים עם הקונספט של יישות נעלה ושולטת, אך ללא מראה, קול או ריח.

מה זה הדבר הזה? איך אפשר להבין את זה, אם אין עוגן ממשי ומוכר להיאחז בו? ולראיה, רק לפני שתי פרשות עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני, חוויה חזקה לכל הדעות, אבל לאחר מספר שבועות בזמן שמשה על הר סיני, העם התאגד ובנה עגל של זהב. וכולנו יודעים מה קרה אחר כך… 

העם אולי הבין את הקונספט של האל, אך דרש משהו מוחשי להאמין בו. כי בהעדר זה, מה מחזיק אנשים להמשיך להאמין?

אז במובן מסוים, הבקשה של האל היא מאד פרקטית: ״בשביל שאני אהיה נוכח, אני צריך שתנכיחו אותי״, ונותן פירוט על הנוכחות הפיזית שהוא דורש. המשכן הזה נתן לבני ישראל אפשרות ליצור משהו מוחשי שיהיה לעוגן הדת. החיבור לאלוהים יבוא מהלב, אבל יהיה גם דרך עצמים מוחשיים. ולא סתם, אלא דברים שייעשו מזהב ונחושת ארגמן ומשי, עם מפרט מדויק.

אז פרקטיקה חשובה, ובית זה חשוב, אבל מה הקשר לפאר?

ניתן לראות הרבה דוגמאות לשימוש בפאר והדר בדתות אחרות. הוותיקן הוא רק דוגמא אחת אבל יש הרבה מאד כנסיות מפוארות ברחבי העולם, ובחו"ל אפשר לראות גם בתי כנסת מפוארים. גם מסגדים מפוארים לא מעט ומקדשים הודים מאד מדוקדקים בפרטים. אולי לנו הישראלים זה קצת מוזר בעין, אבל בעיני שכננו הנוצרים, המוסלמים או הבודהיסטים, זה דווקא די טבעי.

מחד, הדת מזמינה איתנו להתקרב לרוחניות שבנו, אך בו בזמן מתעסקת בהמון בפרטים המעוררים מיסתורין, חושניות וויזואליות. יתכן בגלל שזה פשוט מוכר טוב, וזו הדרך להביא א/נשים. יעיד כל איש שיווק כי המיצוב, הפירסום, והתחושות שמוצר או שירות גורמים לנו להרגיש, לפעמים הרבה יותר חשובים מאשר התוכן עצמו. אז יראת כבוד לאלוהים מושגת לא רק מהתוכן, אלא גם מיצירה של תחושות שמניעות אותנו למעשה.

ומה אם לא חומרים נוצצים ובניינים גדולים יכולים לעורר בליבנו תחושות עמוקות של השתאות, כמיהה למשהו שאולי אף פעם לא נוכל להשיג, והרגשה שאנחנו שייכים למשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו – בדיוק כמו שהרגשתי כמו נמלה קטנה ומזערית בכנסיית פטרוס הקדוש.

אני קוראת את הפרשה הזו, אחרי שנה שבה אנחנו לרב בבית, והוותיקן נראה יותר רחוק מתמיד, והאופק נראה רחוק על הגעה למקומות צריכת תרבות. ב-2021, הבית נהיה משכננו האישי. המקום בו אנו שוכנים, עובדים, חוגגים חגים, צורכים תרבות, החליף כל סוג של מקום עליה לרגל (תיאטראות, מסעדות, משחקי ספורט..) ונהיה סוג של מקדש שאמור להכיל, לכבד ולקבל את כל רצונותינו, אהבותינו, תיסכולינו וכל שאר תחושותינו, בעיקר כשאנחנו מעצבים אותו כמו שאנחנו רואים לנכון. 

אז באופן מסוים, הבקשה של האל בפרשת תרומה, היא תכל'ס, די אנושית. ואולי אפילו נכתבה על מנת להתקרב אליו יותר, ולעורר תחושות קירבה עמוקות.

כי אם נאמין במשהו, לא נאמין במשהו שנראה כמונו?