פרשת כי תשא: מחשבות על חטא העגל

מאת: רובי יהושוע

בימינו, אפשר להבין את הדאגה של משפחה כשאחד ההורים, אמא או אבא, יוצא או יוצאת לקורס השתלמות ארוך מעבר לים ולא מתקשרים להגיד שהכל בסדר ושהגיעו בשלום. כשזה נכתב כתסריט טוב ניתן לראות את ההורה, מצד אחד, מרוכז בעבודה יומם ולילה. מארחיו-מדריכיו, דואגים לכל צרכיו ורוצים שיסיים את ההשתלמות בהצלחה. מצד שני, את המשפחה המודאגת שאפילו צלצול או מסרון לא קבלו. כצופים בסרט, שמתמקד רוב הזמן בשחקן הראשי, שהוא ההורה שבקורס ההשתלמות, אנו אפילו נכעס על המשפחה שמנסה להפריע להורה, שאין לו זמן ליצור קשר, כי הוא במתח רב, רוצה להשכיל ולדעת יותר ולקבל משרה גבוהה יותר כדי שמצב המשפחה ישתפר בעתיד.

Photo by iStock/MR1805

משל זה אולי יתן לנו הבנה למצב של עם ישראל הדואג, שמשה, המנהיג הבלתי מעורער, נעלם כבר מסוף פרשת משפטים, יחד עם יהושע, יד-ימינו, שמחכה לו שיחזור ״מההשתלמות״. כשאנו קוראים את פרשות תרומה, תצוה וכי תשא כולן פרשות עם מצוות שמשה לומד ״בקורס״ אצל אלוהים ודעתנו מוסחת לגמרי מעם ישראל. רק באמצע ״כי תשא״ המספר המקראי חוזר ומספר לנו על דאגת עם ישראל, שחושב שמנהיגו, היחיד שמסוגל לדבר עם אלוהים, נעלם כלא היה, ובסופו של דבר, מבקש ומתחנן לאהרון שיעשה להם אלוהים אחר ויוצר, בלית ברירה, את עגל הזהב.

שמות לב, פסוק א: וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

עם ישראל מחכה ארבעים יום וארבעים לילה בלי לדעת את מצבו של משה. העם דואג מאוד ולא לחינם מציינים גם ״ארבעים לילה״. מרמז שגם לא יכלו לישון מרוב דאגה. משה עסוק, אנו יודעים ולא דואגים, כי הוא אצל אלוהים לומד, לפרטי פרטים, איך לבנות מקדש שבו כל עם ישראל, וגם אלוהים, ישמחו יחדיו. שמות כה פסוק ח: וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם. אהרון מבין את מצוקתם. לפי המפרש חזקוני הם חושבים שמשה מת ורוצים שופט, דיין ומנהיג שיודע לדבר עם האלוהים שהם מכירים. אהרון יודע ממש את מקומו. הוא אמנם נביא וגם הסמכות הדתית והרוחנית שלהם ומקומו בתוך המקדש. אין לו שאיפות להיות שר, חבר-כנסת או ראש-ממשלה. יטיבו הרבנים לדעת גם הם את מקומם כמו אהרון. רק אם הוסמכו כרופאים יש להם סמכות לחוות דעה על חיסונים, ולא עלינו, גם על מחלות. וראוי שיצייתו למומחי הבריאות באשר הם. אהרון רק מנסה לדחות את הקץ עד שמשה יגיע. הוא שולח את העם לאסוף זהב מנשיהם, בנותם או בניהם. אהרון לא הופתע שכמות הזהב היתה מעטה, כי זו היתה כוונתו, שהנשים יסרבו לתת את תכשיטיהם ובצדק.

הזהב שנאסף זה רק מה שהגברים הביאו מעצמם. שמות לב, פסוק ב-ג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. ההצלחה היתה חלקית כי העם או הגברים בעם, כן הצליחו לאסוף מעט זהב. הם הורידו את תכשיטיהם ונתנו לאהרון. למרות זאת, לאחר שיצרו את העגל אהרון בקש שילכו לישון ומחר יחגגו. עוד דחיה שאולי משה יגיע ולא יצטרכו לחגוג עם העגל. שמות לב, פסוק ה: וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר.

נחזור ל״הסרט״ שלנו. ההורה, שחזר מהקורס והתגעגע למשפחתו, מגיע לבית רועש, מבולגן, אולי עם הרבה אלכוהול, שאין דמיון בינו ובין הבית שעזב קודם. פניו אבלות ומתבייש במשפחתו. כל מה שלמד נשכח ממנו וגם הדיסק און-קי נמחק. הוא לא צועק, מעיר, גוער או מאבד עשתונות. הוא מיד קורא לילדיו להתחיל לנקות את הבית והחצר עד שכל הזוהמה תיעלם ותישרף. רובם נשמעים לו. כך גם אצל משה. הוא קורא לכולם והראשונים להתיצב הם מתנדבים משבט לוי שמתחילים לנקות את הזוהמה. הוא לא מחליף בית, משפחה או עם. גם אפילו שכנועים של אלוהים להשמיד את העם או להחליף את ״עם קשה העורף״ לא צלחו. אלוהים מפציר במשה, כמו אומר: תפוס אותי אני ממש עצבני: שמות פרק לב, פסוק י: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. אלוהים אומר למשה ״ויחר אפי בהם״ בלשון עתיד. כלומר אם אתה לא תחזיק אותי אני אכעס על מה שהם עשו. אני מחכה לראות שאתה, משה, עדיין אוהב את העם הזה כך גם אני. אלוהים יכעס בעתיד רק אם משה לא יתפלל למענם ויבקש סליחה בשמם. מנהיג אמיתי יודע להתפלל וגם לעצור מגיפות כשצריך. שמות לב, פסוק יא: וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; תרגום אונכלוס: וְצַלִּי מֹשֶׁה, קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ. משה התפלל לפני הקב״ה שיסלח להם. כמו אצל חנה: שמואל ב, פסוק א. וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה.. ותרגם יונתן בן עוזיאל: וצליאת חנה ברוח נבואה.

מספר פסוקים לאחר מכן שכוללים את שכנועיו של משה, אלוהים נכנע וסולח לבסוף. שמות פרק לב, פסוק יד: וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּו. כל זה קורה כשמשה עדיין למעלה, אצל אלוהים, ממשיך לשכנע אותו שיסלח לעם. מהרגע שירד מההר וראה במי עיניו, כמו מנהיג אמיתי שלא רואים עוד בעולמנו, ידע שאין זמן לדיבורים רק למעשים.

המעשה הראשון שבירת הלוחות.

שמות לב, פסוק יט: וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.

המעשה השני: שריפת העגל, הפיכתו לאבקה והשקיית החוטאים בה. מין פעולה מטהרת.

שמות לב, פסוק כ: וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

המעשה השלישי: מברר עם אהרון לפני שמאשים את העם.

שמות לב, פסוק כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה:  כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה

המעשה הרביעי: להרוג את החוטאים.

שמות לב, פסוק כח: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

מנהיג אמיץ וישר מקריב עצמו למען עמו ולא את עמו למענו. לצערנו ישנם הרבה נבחרי ציבור שהתנהגותם היא ההיפך הגמור. הם יעשו הכול ״לשרוף את המועדון גם יחד עם האוהדים״ כמו שנעשה בשישה בינואר בעיר הבירה. וכמה אירוני לקרוא שאפילו לכבוד פרשתנו יצרו הם את עגל-פסל הזהב. אם כי בדמותו של אותו מנהיג.

מנהיג אמיתי גם יודע להתנצח עם אלוהים ולנצח. משה לא מוכן ל״המשיך״ עם אלוהים רק אם, וגם עושה לו אולטימטום. בשפת היום יום. אם לא תסלח לכולם, שכח ממני, אני לא רוצה לחיות.

שמות לב, פסוק לב: וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתּ.

שבת שלום!