פרשת צו: טקס החניכה של משה

מאת: אביב זיגל

פרשת צו עוסקת ברובה בעבודת הקורבנות, בהן גם עסקה הפרשה הקודמת, ויקרא. כאשר ניגשתי לקרוא את הפרשה חשבתי "מה כבר אפשר להוסיף? למה עוד לעסוק בקורבנות?" אבל כשקראתי בעיון, ראיתי פרטים רבים וחדשים.

הפרשה פותחת בהנחיה למשה "צַ֤ו אֶֽת־אהרון וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה" (ויקרא ו ב) – משה צריך ללמד את אהרון ובניו הכוהנים את עבודת המשכן. משה עצמו לא יעבוד שם, אבל הוא צריך ללמד אותם, ויש כאן תורת הפעלה מפורטת ומדוקדקת לפרטי פרטים – מה עושים, מתי עושים, היכן עושים, אילו בגדים או מדים ללבוש ומתי, כיצד והיכן לנקות את הבגדים, הוראות ניקוי המזבח, הוראות ניקוי הכלים בהם משתמשים, מי אוכל מה והיכן, ומה קורה אם לא עוקבים אחר כל ההוראות או אם נוגעים במשהו שלא על פי ההוראות (troubleshooting) וכך הלאה.

אבל פרק ח', החותם את הפרשה, שונה לחלוטין – הוא אינו מפרט עוד הוראות הפעלה לקורבנות במשכן, אלא מתאר את התהליך המכין את אהרון ובניו להיות כוהנים. עד עכשיו, הם קיבלו ממשה את התיאוריה (תורת ההפעלה), עכשיו משה מנהל טקס חניכה המושח ומקדש את הכוהנים לתפקידם. הטקס הזה נמשך שבעה ימים המכונים שבעת ימי המילואים –

וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם (ויקרא ח לג)

התהליך פותח בכינוס העם להיות נוכח ועד לטקס הכנת הכוהנים והמשכן –

וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד (ויקרא ח ג-ד)

הטקס ממשיך במשה המתאר לעם את ההוראות אשר קיבל מה', ברחיצת אהרון ובניו, הלבשתם בבגדי הכהונה, משיחת המשכן וכל אשר בו בשמן מיוחד (הוא שמן המשחה), משיחת המזבח, משיחת אהרון ובניו, שחיטת פר ושני איילים תוך מילוי הוראות מאוד מפורטות לטיפול בדם ובחלקי חיות הקרבן, הכוללות הנפת הקרבנות לפני המזבח וביצוע הזיה של השמן והדם על המזבח ועל אהרון, בניו ובגדיהם, הכל להכנתם ולקידושם לעבודת הכהונה.

אהרון ובניו מצווים להשאר בפתח אוהל מועד (המשכן) כל שבעת ימי המילואים, ולקחת חלק בטקס החוזר בכל הימים האלו.

מה שמאוד הפתיע אותי בפרק הזה, הוא שמשה עושה (כמעט) הכל!

משה מקהיל, רוחץ, מלביש, לוקח, מקרב, זורק, שוחט, מקריב, יוצק, מזה, מושח, שם, חוגר, חובש, מחטא, מקטיר,מניף – יש שספרו שמשה מבצע 56 פעולות בפרק אחד!

הפעולה היחידה שאהרון ובניו עושים היא לסמוך את ידיהם על ראש הקורבנות – תפקיד מאוד סמלי, אשר בעצם לא כולל פעולה פיזית משמעותית בכלל.

ואו, זה ממש הרבה עבודה למישהו שהוא מנהיג העם, המוביל את העם ומקבל עבורם את התורה – ועכשיו הוא פתאום מבצע הרבה מאוד פעולות, ברמת פירוט גבוהה ותוך תשומת לב מאוד רבה לפרטי פרטים, והכל אל מול עיני אהרון, בניו – והעם, המהווה קהל לכל הטקס הזה.

מה ההגיון? לא ניתן היה למצוא צוות אחר שיבצע את הפעולות בהנחייתו ובהובלתו של משה? או לפחות קצת עזרה? הוא לא מכובד ועסוק מדי בשלב זה לעשות עבודות כאלו?

וחשבתי, עד כמה זה מזכיר לי את כל הסטרט-אפים בהם הייתי שותף כיזם ומקים:

תמיד היינו אנחנו בצוות היזמי מאוד hands-on: אנחנו אלה שבנינו את הוכחות ההתכנות, אבי הטיפוס, ההדגמות, הכנו את חומרי השיווק הראשוניים, היינו אנשי המכירות הראשונים, המתקינים הראשונים, המדריכים הראשונים, אנשי התמיכה הראשונים, המטמיעים הראשונים, וגייסנו את הצוות המורחב הראשון והדרכנו אותו. וכן, גם הזמנו את הפיצה ב-2 בלילה אם צריך. הרבה פעמים עשינו זאת כי זה מה שהיה נחוץ, ואנחנו היינו שם, מוכנים לעשות כל מה שנדרש.

והאמת היא, שאם אני חושב על זה, בטח עשינו יותר מ-56 פעולות. אבל זה היה נחוץ, וזה היה נכון לנו ולצוותים ולחברות שהקמנו. כי זה נתן לנו התרשמות בלתי אמצעית עם הכל – הטכנולוגיה, המוצר, הלקוחות, השוק, האנשים, וגם אפשר לנו לממש את השלב הראשון במה שחלמנו, גם אם מאוד חלקי ומאוד ראשוני.

זה גם אפשר לנו לבנות תהליך וגישה ו"נשמה" וגם לגבש את הוראות ההפעלה שלנו כחברה וכצוותים, ולמסד אותם עם הצוותים הראשונים שגייסנו – לא רק כי יש לנו סיפור או רעיון טובים, אלא כי אנחנו שם, שכם אל שכם, ואנחנו יכולים כך להעביר אליהם / אליהן את מה שמאחורי הרעיון והיוזמה – את ההתלהבות, ההרתמות, את מה שקשה להסביר במילים אבל אפשר להראות בביצע ובמעשים, בדוגמה חיה.

חנכנו את הצוותים שלנו, לא רק הסברנו את התאוריה.

אז אולי זה מה שמשה עושה כאן? הוא מעביר את תורת ההפעלה ואחר כך עושה כל שנדרש, כולל את כל פעולות הכוהנים, בעצמו – לא עם עזרה, לא עם שליח, אלא במו ידיו ופעולותיו, במטרה להיות דוגמה לכוהנים המודרכים ("in training") איך צריכה להתבצע עבודת הקודש ולחנוך אותם. תצוגת תכלית של הטכניקה וגם של הנשמה של עבודת הקודש.

מי יותר מתאים לכך מאשר משה, אשר כבר בשלב זה צבר עשרות אם לא מאות שעות של קבלת הנחיות מפורטות מה', ובכך כבר הפנים את הכוונה האלוהית, מעבר לפרטי הפרטים.

אנחנו זוכרים גם שאהרון ובניו היו אלו שיצרו (בלחץ העם) את עגל הזהב לפני שמשה ירד מהר סיני עם לוחות הברית בפעם הראשונה, אז אולי משה כאן מצווה להדגים לכוהנים המיועדים, הוא יודע שיכולות להיות טעויות והמחיר הוא כבד: ככה זה צריך להעשות, בחרדת קודש ובתשומת לב מרובה, ולא על רקע התלהמות העם. ההדגמה נעשית פעם אחר פעם, בכל יום משבעת ימי המילואים: ראו, וכך תעשו. ובודאי יש פה תהליך פסיכולוגי גם אצל אהרון ובניו, הנמשחים ומקודשים יום אחר יום לכהונה, לעיני העם העד לטקס.

לאחר סיום תהליך הכנת הכוהנים משה לא יקח עוד חלק בעבודת המשכן והקורבנות, הוא סיים את תפקידו בחניכת הכוהנים.

וגם זה נשמע כל כך נכון ומהחיים: כאשר גייסנו צוותים נוספים, הרחבנו את השורות והכשרנו את האנשים – לא היה נכון לנו לחזור לפעילות השדה באופן שוטף, כי בכך היינו נכנסים לתחום תפקוד הצוותים בשטח ובכך פוגעים בסמכותם ובאמון שיש בהם. זה לא היה תפקידנו יותר, וזה גם לא תפקיד משה מכאן והלאה.

זו מחשבה מעניינת וחשובה עבורי תמיד – איפה ומתי זה תפקידי באופן אישי ליטול חלק מוביל בתהליך, להיות hands-on, איפה רק להדגים ואיפה לקחת צעד אחורה ולתת את המקום לאחרים.

יש לנו בפרשת צו דוגמה לטקס חניכה, משה מדגים איך אפשר לעשות טקס כזה, והחשיבות של כל החלקים והשלבים.

אני חושב עד כמה נבון ואנושי התהליך המפורט פה בהכנת הכוהנים לתפקידם – גם לכוהנים, גם לעם וגם למשה.

חג פסח וחירות שמח ומשמעותי, אביב.