פרשת השבוע: פרשת וארא

פרשת וארא

מאת: טובה בירנבאום

ירון: "לפעמים אני שואל את עצמי, מי אחראי לכל הדבר הנפלא הזה, מי ברא את העולם"?

נכדה א': "אמא"!

נכדה ב': "אני לא יודעת, גם אני לפעמים שואלת את עצמי מי ברא את האדם הראשון".

נכדה א': "דויד"!

נכדה ב': "אבל בתנ"ך כתוב שזה היה אלוהים"!

נכדה ג': "אבל התנ"ך לא תמיד צודק".

ירון: "אם הוא לא תמיד צודק, למה ללמוד אותו"?

נכדה ב': "זה כמו לשאול למה אנחנו קוראים ספרים".

נכדה ג': "בעצם התנ"ך מלמד אותנו כל מיני דברים".

ירון: "מה הוא מלמד"?

נכדה ב': "סיפורי פנטזיה. אפשר ללמוד מהם מלא דברים".

נכדה ג': "זה גם ספר היסטוריה".

נכדה א': אבל מה זה בכלל מעניין היסטוריה! מה מעניין מה שהיה? אותי מעניין מה שיהיה! מתי חוזרים?

השיחה החמודה הזו לקוחה מתוך ׳העם הנבחר׳, סדרת טלוויזיה תיעודית שיצר ירון לונדון לפני כמה שנים, בה בחן את המיתוסים הקלאסיים עליהם גדלנו. הפרשה שאנו קוראים השבוע מעלה ביתר שאת את השאלות הללו, אותן אנו שואלים עוד מילדות: היה או לא היה? האם סיפורי התנ״ך אכן התרחשו בהיסטוריה? האם עשר המכות וקריעת ים סוף התקיימו במציאות או לא?

בפרשת וארא אנו פוגשים סיפורים מרגשים, מלאי ניסים ונפלאות, המוגשים לנו בתיאורים עשירים המציתים את הדמיון: מטה שהופך לנחש, שלאחר מכן בולע את כל הנחשים האחרים; אגם שהופך כולו דם, צפרדעים שמופיעות מאי שם ונמצאות בכל מקום, ועוד; וזה עוד כלום לעומת מה שמצפה לנו בפרשות הבאות- מכת חושך, מכת בכורות, וגולת הכותרת- קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. חלקנו (תלוי מאיזה דור) רואים בעיני רוחנו כעת את ״נסיך מצריים״ ומזמזמים את השירים בראש; אבל כשהילד או הילדה ניגשים מוקסמים ושואלים: ״זה קרה באמת״? – מה עונים?

לאחד העם, אביה של תפיסת היהדות כתרבות, יש תשובה ברורה: "… ולפיכך, כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הניצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריה שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל'עולם העליון', – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אומות העולם מונים אותנו בהם: אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות ; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה: זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מִדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה".

ויוכי ברנדס, הסופרת הנפלאה, מסבירה באחד הראיונות במילים פשוטות: ״אני לא יודעת מה היה באמת ומה לא היה, ואתה יודע מה? זה גם לא מעניין אותי… אנחנו, עם ישראל, אנו בגלל מה שאנו, לא בגלל מה שהיה אלא בגלל מה שאנחנו מספרים שהיה; הסיפורים קובעים את הערכים שלנו".

את הטקסט הקנוני, המקודש, אם תרצו, אפשר לבחור לקרוא בגישות שונות: הגישה האמונית יוצאת מתוך נקודת הנחה שהתורה נכתבה ע״י אלוהים, או לפחות ע״פ דבר האלוהים, וכל מילה בה מתארת מציאות שהתרחשה; הגישה המחקרית מנסה לבדוק את הטקסטים העתיקים בעיני ההיסטוריה ולבדוק, בעזרת כתבי יד וחרסים, מה היה ומה לא, מתי וע״י מי נכתבה כל מילה, ומהו ההקשר התקופתי המדויק בו נכתבו הדברים. וניתן לבחור לנקוט בגישה התרבותית, זו שאחד העם היה חלוצה: אוצרות התרבות העצומים והעשירים שנמצאים בידינו, מעצבים את זהותנו כעם לא כיון שהתרחשו באמת או לא התרחשו כלל, אלא כיון שהם היו ועדין הם נשמת אפם של היוצרים והיוצרות של תרבותנו למן ראשית הדורות ועד ימינו. הנביא ישעיה, אסתר המלכה, הרמב"ם, בן גוריון, הרבי מלובאביץ', רחל, ביאליק, יונה וולך ואתגר קרת, כולם יצרו ויוצרים לצד ובתוך היצירות שהועברו אליהם ואלינו בירושה מן הדורות הקודמים; כחוליה נוספת בשרשרת הם מוסיפים בדורם את נקודת המבט שלהם ושל דורם, את עולם הערכים הרלוונטי להם, ועל פי תובנותיהם הם מחדשים ובוראים נדבך חדש לשושלת מפוארת זו של יצירה.

 עבור היצירות היפהפיות שיצרנו ואצרנו במשך שלושת אלפי שנים אין זה משנה כלל אם הסיפורים היו או לא היו מבחינה היסטורית; אך מבחינה תרבותית הם היו גם היו, והם עדין חיים, נושמים בתוכנו ומתפתחים. מתוך עולם התוכן והערכים שלנו, שהולך ומתעשר, ניתן גם לשאוב השראה לערכים כמו צדק ולשלום, כבוד האדם, חירות ועזרה לחלשים בחברה; אפשר לראות בהם, כמובן, גם ערכים אחרים- הכל בעיני המתבונן – כי הרי זוהי טיבה של תרבות- היא משקפת ומשתקפת בכל תקופה באופן הרלוונטי והייחודי לה. כיון שכך, כדאי שנזכיר לעצמנו שכל העושר והיופי האלה שייכים לכל אחת ואחד מאיתנו, ולכל אחד מאיתנו יש הזכות לחוש כבני בית בתוכם; לקרוא, ללמוד, לפרש, ללוש, לחבר ולפרק, לשאוב השראה וליצור את האמירה שלנו.

 אם כן, מה נוכל אנחנו לשאוב מסיפורי יציאת מצריים? ניתן כמובן להיות מוקסמים מסיפורי הניסים והדימויים הנפלאים, ולצד זאת ניתן גם לבדוק מה נשקף אלינו מתוכם; הפרשה מתארת את תגובתם של העברים כשמשה מודיע להם שהוא בא להושיעם: ״וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה״.

הסיטואציה הזו מזמנת אותנו לחשוב על מושגים כמו עבדות וחירות בימינו אנו, אם כעם, אם כקהילה ואם כיחידים. האם לנו יש הרצון או האומץ להשתחרר ולהיות באמת בני חורין? בהמשך הסיפור, במדבר, נפגוש את בני ישראל במצבים בהם ניכר כי העבדות עדין מוטמעת עמוק בתוכם וכי חירות אמיתית נקנית במאמץ רב ובשינוי הלך מחשבה.

וניתן גם לשאול מהי משמעותה של תקופת העבדות במצריים בהיסטוריה או במיתולוגיה שלנו; הטקסט נותן תשובה ברורה: ״כי גר היית בארץ מצריים״ – שוב ושוב אנו מוזהרים במקרא שכיון שאנו ידענו תקופה של עבדות, גם אנו היינו רדופים וחסרי זכויות, חובה עלינו לראות את החלשים בחברה ולהושיט להם יד ועל ההזדהות עם החלש להיות טבועה עמוק בתוכנו ובתרבותנו.

אז נכון שיש זמן עד פסח, אך הפרשה השבוע מזמינה אותנו לשאול את עצמינו מהם הטקסטים הקנוניים עבורנו, האם אנו רואים בהם את השתקפותנו? ואם כן, מה אנו רואים? את הגיגיכם ומחשבותיכם תוכלו להביא בעוד חודשיים אל שולחן הסדר… (אז האוכל יחכה, מה קרה?) J

שבת שלום!

טובה בירנבוים