פרשת בֹּא

מאת טובה בירנבאום

השבוע אנו קוראים על 3 מכות מצריים האחרונת מתוך ה10 לאחר שבפרשה הקודמת קראנו על 7 המכות הראשונות. אין ספק שכל מכה היא יצירתית ומרתקת מקודמתה, ואין זה מפתיע כי רבים נמשכו לפתח, לפרש ולהוסיף פרטים וצבעים. מאז היותי ילדה , אני זוכרת שתמיד התרשמתי במיוחד ממכת חושך; ניסיתי לדמיין מה המשמעות של חושך, שעל פי הכתוב היה כל כך סמיך, עד כדי שאדם לא יכול היה לזוז ממקומו: "וַיֵּט משֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים" (שמות י).: 

היום, המחשבה על מכת חושך מביאה אותי לחשוב- למה לא, בעצם? אמנם לא שלושה ימים כמו במצריים, אבל למה לא לקחת כמה דקות, לשבת בחושך מוחלט ו'לתת למחשבות לרוץ לכל הכיוונים'; סוג של מדיטציה. אני חוששת שאני לפחות, אחזיק מעמד שניות מעטות לפי שאדליק את הסמארטפון.

Exodus

Photo: Dennis Jarvis, Flickr

מכת חושך היא מכת האוטוטו; אחריה תגיע מכת בכורות שממנה אין דרך חזרה. יכול להיות שהמצרים מקבלים כאן מעין פסק זמן, להירגע לרגע מהצפרדעים ומהברד ופשוט לשבת ולחשוב; סוג של חשבון נפש. אולי בכל זאת יתעשתו וימנעו מעצמם את האסון.

מדרש תנחומא מוסיף כאן תיאור ציורי: "כל מי שהיה יושב- לא היה יכול לעמוד; והעומד- אינו יכול לישב; ומי שהוא רבוץ- לא היה יכול לזקוף". בעיני, מתוארת פה תקיעות מחשבתית- מי שרגיל היה לשבת- נשאר לשבת ומי שרגיל היה לעמוד- עמד. המצרים מקבלים הזדמנות לבחינה מחודשת של עצמם ושל המציאות בה הם נמצאים, אבל הפחד והקיבעון מביא אותם אל האבדון.

מי שדווקא לא מקבל את ה'מתנה' הזו הם בני ישראל: "וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שם). בעוד המצרים שוהים בחושך מוחלט, בני ישראל ממשיכים בשגרת חייהם; אני מניחה שלא היו מזיקים להם שלושה ימים של חשבון נפש לפני היציאה אל הדרך הארוכה במדבר, בה הפכו מקבוצה של עבדים לעם עצמאי. גם כאן המדרש מפליג ומספר כי אם המצרי והעברי שהו יחד באותו מקום- המצרי היה נתון בעלטה מוחלטת ואילו העברי ראה כרגיל והתהלך לו בנחת בכל ארץ מצריים.

אם גם כאן נביט בעיניים יותר מטאפוריות, ניתן אולי לראות כאן סיטואציה בה אדם אחד שרוי בחושך, חוסר וודאות וחוסר ביטחון, ואילו האחר 'רואה את האור', או לפחות *חושב* שהוא רואה. הוא מרגיש שהוא זה שמבין ורואה נכוחה ומצפה שההולכים בחושך ילכו אחריו. נדמה לי שזה קצת מה שקורה עכשיו, בתקופת הבחירות, לא? כל אחד בטוח כי הוא זה שעיניו פקוחות וכל השאר אינם יודעים מימינם ומשמאלם. המצרים הביאו בכך על עצמם כאוס מוחלט בדמות מכת בכורות, אבל אני מקווה כי אנחנו נשכיל בכל זאת למצוא את הדרך לדיון, שיח והידברות, בהם כל אחד חולק את נקודת מבטו, מאיר את הדברים עם האור שלו, ומי יודע? אולי נגיע כך יחד למקום יותר בריא לכולם, פחות מקובע ויותר יצירתי. אז נכון שאנחנו עדין די רחוקים מאוד משם, אבל לפחות יש לאן לשאוף…

שבת שלום!