פרשת בשלח – האם אנו מסוגלים 'לקפוץ אל תוך המים'?

מאת: טובה בירנבאום

הדרמה מתעצמת; השבוע מתגלה לעיננו נס עצום, שמהווה בשפה העברית סמל לדבר שקשה לעשותו עד בלתי אפשרי- קריעת ים סוף; וזוהי גם הכנה לדרמה של השבוע הבא- מעמד הר סיני ומתן תורה.

מדרש רבה מוסיף ריגוש על ריגוש ומספר כך: "ויָּבֹאוּ בְנֵייִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם"- אם בים, למה ביבשה? ואם ביבשה, למה בתוך הים? אלא, מכאן אתה למד, שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן, ואחר כך נעשה להם יבשה". מה הייתה המוטיבציה של הדרשן להביא בפנינו את התיאור הזה? זהו אכן תיאור יצירתי שמוסיף מתח לסצנה אבל ניתן גם לנסות לחשוב על סיטואציות מסוג זה בחיים שלנו- בהן אנו נדרשים לצעוד אל תוך המים, להתקדם צעד צעד עד שהמים כבר ממש מדגדגים את הנחיריים, ולהאמין שבסופו של דבר, העניינים יסתדרו; וגם אם לא- לפחות ניסינו.

Parasha-2התלמוד במסכת סוטה מציג דווקא תמונה הפוכה, של הססנות: "כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה: זה אומר- 'אין אני יורד תחילה לים' וזה אומר- 'אין אני יורד תחילה לים'; קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים". בעקבות המדרש, הפך נחשון בן עמינדב בתרבות היהודית לסמל של אומץ, אמונה וחלוציות; הוא האמין בדרכו ולא חשש ללכת בה עד הסוף, גם במחיר בו הוא מסכן את עצמו.

בפרשה אפשר למצוא עוד כמה "מבחני אמונה" שכאלה: כשהחלו את המסע במדבר, נתקלו בני ישראל באתגר הלא פשוט של התזונה היומיומית. כמענה לצורך זה, הורד להם מן השמיים מזון פלאי ששמו "מן". המן הופיע בכל בוקר, ועל העם היה לאסוף ממנו הביתה כמות שתספיק במדויק לכל בני המשפחה, אבל אך ורק מה שנדרש ליום הנוכחי. היה עליהם לתת ביטחונם שגם מחר וגם מחרתיים ירד מן ואין צורך לחשוש לעתיד וללקוט היום אוכל עבור המחר. ואכן, לא כולם עמדו במבחן הזה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵיהֶם: 'אִישׁ אַליוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַדבֹּקֶר', וְלֹאשָׁמְעוּ אֶלמשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַדבֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם משֶׁה" (שמות, טז). ביננו, אפשר להבין אותם- עם כל האמונה, מי ירצה להסתכן בכך שמשפחתו תהיה חשופה למחסור ורעב?

Parasha-1המקבילה הנשית של נחשון, מי שהפכה לסמל של אמונה וביטחון, היא מרים הנביאה. רש"י בפירושו מפרגן לה ומדבר בשבחה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָלהַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"- מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים". מרים וחברותיה יצאו אל הלא נודע, לדרך ארוכה ומאתגרת. במעט הזמן שהיה להן על מנת להתארגן, הן אפו לחם שהספיק להגיע רק לשלב המצה, ארזו אולי תיק עזרה ראשונה, אולי כמה קבנוס ושימורי תירס, ואף התעקשו לקחת איתן תופים. קשה לומר שתּוּפֵּי מִרים הם כלי הישרדותי שחובה לצרפו למסע במדבר, אך מרים האמינה בכל ליבה שעם ההתמסרות לעתיד וההליכה האופטימית לתוכו- דברים טובים ונכונים יקרו.

מודַה, אני פחות מתחברת לעניין של אמונה תמימה באלוהים או ציפייה לניסים גלויים, אך מי לא יזדהה או תזדהה עם התחושה של הקושי ביציאה מן המוכר, מַעבר אל מקום חדש והתמודדות עם אין סוף חששות וסימני שאלה; כמה לא קל לעיתים, לגייס את כל האופטימיות והאומץ שרק ניתן, לקפוץ לתוך המים, ולדעת שבסוף הכול יסתדר.

אותה מרים, שבאופן חריג כאישה מקבלת "זמן במה" בפרשה, תחזור לככב בכמה תחנות נוספות במסע; וגם אנו נכבד אותה ונקדיש לה כוס – כוס של מרים – בסדר הנשים שנערוך ממש כמה ימים לפני ליל הסדר. המנהג היהודי-פמיניסטי הזה בא לחגוג את האומץ והראייה קדימה של קבוצות מיעוטים שונות, שצעדו וצועדות קדימה, בנחישות ואופטימיות, על אף הסיכונים, ודורשות את זכויותיהן. הרבה מהפכות חברתיות התרחשו בעקבות הקפיצה למים ואמונה בטוב.

אז אני בעד אופטימיות. מי בא/ה איתי?

שבת שלום!