סרת הביטחון

מאת: דלית גבירצמן

״איך זה שכוכב אחד לבד מעז. 

איך הוא מעז, למען השם. 

כוכב אחד לבד. 

אני לא הייתי מעז. 

ואני, בעצם, לא לבד״.

מילים: נתן זך / לחן: מתי כספי

 

אנחנו יושבים עם חברים אהובים על כוס יין טוב ומאזטים ומדברים על הביטחון. לא על המתיחות בצפון עקב ירי של החיזזבאללה על חיילי צה״ל ולא על מצב הביטחון ברצועה.  הפעם, אנחנו תוהים דווקא, מה מביא אנשים מסוימים לחוש ביטחון מלא ביכולותיהם, בעוד שאחרים כל כך מחמירים עם עצמם, ונוטים להטיל ספק, מבלי שיש לדבר קשר ישיר עם כישוריהם והביצועים האובייקטיביים שלהם. שנים רבות של עבודה בארגונים כאלו ואחרים, של התנדבות בגופים ציבוריים, של עבודה עם ילדים צעירים ובני נוער ושהייה במחיצת אנשים בעמדות מפתח, גורמת לנו לתהות כיצד זה שיש אנשים שלא בטוחים בעצמם וחוששים לקחת על עצמם משימות, בעוד שישנם את אלו, שמעיזים.

Popaiהדבר בולט בעיקר בקרב נשים, שיש להן קושי (מולד? מוטמע?) לפרוץ קדימה, לקחת סיכונים, לדחוף את עצמן, לבלוט ולשדר ביטחון. הדבר המפתיע הוא, שמדובר אפילו בנשים מאוד מוכשרות, עם רקורד מרשים של השגים ורזומה שלא מבייש כלל ועיקר. קשה שלא להרהר בשאלה של עד כמה אופי ילדינו והביטחון העצמי שלהם הינו מולד, וכמה השפעה, אם בכלל, יש לנו, כהורים, על האופן שבו יתפסו את עצמם בעתיד. האם העובדה שנריע להם על כל צעד ושעל, נפאר כל הישג ונהלל כל ביצוע, מן הרגע שהם פוקחים את עיניהם ועד הרגע שהם הולכים לישון, יגרמו לכך שיאמינו בעצמם יותר בעתיד? איזו משמעות יש למשוב שנותנים להם, הורים ומורים כאחד? האם לעודד אותם, ויהי מה, גם על ביצועים בינוניים הינו דבר מועיל או מזיק? האם מדליה על השתתפות (לעומת מדליה על השגים) תורמת לביטחונם או מפספסת בעצם את המטרה? האם ביקורת חיובית, בסגנון האמריקאי של  ״Good Job״ או ״Nice Try״ מגבירה את הביטחון העצמי של ילדינו או שמא מעודדת אותם לבינוניות ותורמת לצורך שלהם בעידוד בלתי פוסק? והאם תפקידנו כהורים ואנשי חינוך הוא להוות מעין קבוצת מעודדות לילדינו? רק שימו עלינו מכנסונים קצרצרים ופונפונים והנה אנו פורצים בשירה ובריקודים. ומה קורה לזאטוטים שיש להם קבוצת מעודדות צמודה כשלפתע הם נאלצים להתמודד בפעם הראשונה עם ביקורת שלילית, אכזבה או, השם ישמור, כישלון? 

השיחה מיד גורמת לי להיזכר בסרט הנפלא שראינו לאחרונה בשם ״Whiplash". הסרט מספר על סטודנט צעיר בקולג', החולם להיות מוזיקאי מצליח. המורה שלו למוסיקה, פלטשר (J. K. Simmons בתפקיד חייו), דוגל בדוגמה חינוכית ובמשטר לימודים אינטנסיבי ומאוד לא שגרתי. שיטת הלימוד של פלטשר שמה לה למטרה לדחוף את תלמידיו לקצה, ולגרום להם לרצות להתמקד אך ורק במוסיקה בכדי למצות את הפוטנציאל שלהם, בכדי לנסות ולהגיע לגדולות ולהשגים יוצאי דופן ובלתי נשכחים. הסרט שזה עתה זכה, ובצדק רב, באוסקר, הינו סרט מטלטל, מסעיר, עוצר נשימה ומעורר מחשבה. מעבר לעובדה, שיש לו פסקול משגע והסיום שלו משאיר אותך ללא אוויר לנשימה, הוא בהחלט גרם לאיש היקר ולי לשוחח כל הדרך הביתה על מהות תפקידנו כהורים, כאנשי חינוך וכסוכנים מחוללי שינוי בעיצוב האופי והאישיות של ילדינו. 

Dalit-G

צילום: עינת להב

בשיחה נוספת, ערה וסוערת במיוחד עם חברי הגורמיה, הרוחות מתלהטות סביב השולחן כשאנו משוחחים על שוק העבודה ועל האפליה הקיימת בתחומי הטכנולוגיה והמדעים בין נשים וגברים. יש בינינו נשים מופלאות, חזקות וסופר-מלומדות, המשוכנעות והמבססות את טענותיהן במחקרים רבים, שנשים מופלות באופן שיטתי. לטענתן, משיקולים לגמרי לא מקצועיים, נשים מופלות לרעה באופן עקבי, הן בהשתלבותן של נשים בשוק העבודה והן בקידומן ובמשכורותיהן. וישנם אלו המתנגדים, הטוענים בחן ובמרץ, שמנסיונם עתיר השנים בתחומי הטכנולוגיה והמדעים, מלכתחילה נשים חוששות לפנות למקצועות אלו ונוטות יותר לבחור במשלח יד שיאפשר להן יתר גמישות בשילוב שבין הבית והעבודה. אך גם מספרן הנמוך של נשים הבוחרות להעיז ולהתמודד כשוות מול שווים בשוק העבודה מעורר תהיה. מה פה הסיבה ומה המסובב? והאם, כפי שטוענת שריל סנדברג, האשם הוא במסר שאנו משדרים לבנות מגיל צעיר בנוגע ליזמות וכישורי המנהיגות שלהן. שאלות רבות וחשובות ורק לעתיד – פתרונים.  

אז הפעם, החלטתי להיות נועזת, נכנסתי בביטחון ובהחלטיות רבה למטבח ושמתי לי למטרה לכבוש יעד נכסף. כבר שנים שאני חולמת להכין אותן; הן נימוחות, מענגות ומפתות; אלפחורס. רק מלגלגל את שמן על הלשון, אתה נכבש בקסמן. מדובר בעוגיות סנדביץ׳ מהמטבח הארגנטינאי במילוי ריבת חלב המגולגלות במעטה עדין של קוקוס. כן, הן דורשות מעט השקעה, אך אחרי שמנסים עוגיות אלפחורס קנויות ומתאכזבים פעם אחר פעם, מגיע הרגע שאתם מבינים שחייבים לנסות לעשות את הדבר האמיתי.  

Alfahoresמה צריכים?

לבצק:

150 גרם חמאה, רכה

3/4 כוס אבקת סוכר (100 גרם)

6 חלמונים

קליפה מגוררת מלימון אחד

11/2 כוסות קורנפלור (210 גרם)

1 כוס קמח (140 גרם)

1/2 כפית אבקת אפייה

1 כפית שטוחה אבקת אפייה

1/4 כפית מלח

למלית:

1 כוס ריבת חלב (320 גרם)

לקישוט:

1 כוס קוקוס (100 גרם)

מה עושים?

במיקסר עם וו גיטרה מעבדים חמאה ואבקת סוכר במהירות בינונית, עד לקבלת תערובת קרמית. מוסיפים את החלמונים אחד אחד ומעבדים לתערובת אחידה. מנמיכים את מהירות המיקסר ומוסיפים קליפת לימון מגוררת, קורנפלור, קמח, אבקת אפייה, אבקת סודה לשתייה ומלח ומעבדים רק עד לקבלת בצק אחיד. מעבירים את הבצק לנייר אפייה מקומח ומרדדים לעובי 1/2 ס״מ. קורצים עיגולים קטנים בקוטר 3-4 ס״מ ומניחים באופן מרווח על תבנית מרופדת בנייר אפייה. אופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות צלזיוס (350 מעלות פרנהייט) 5-7 דקות בלבד, עד שהעוגיות תפוחות ורק מתחילות להזהיב ולהיסדק סדקים עדינים. אחרי שמצננים לחלוטין, מניחים במרכז מחצית מהעוגיות (על הצד התחתון שהיה צמוד לנייר האפייה) כפית נדיבה של ריבת חלב. מצמידים לכל עוגיה את צידה התחתון של עוגיה נוסף  ולוחצים מעט עד שהריבה מציצה החוצה. מפזרים את הקוקוס על צלחת שטוחה ומגלגלים כל סנדביץ׳ עוגיות. שומרים בכלי אטום בטמפרטורת החדר עד שבוע. טעמן של העוגיות משתבח למחרת. 

לחיי התעוזה, ובעיקר, לחיי המעיזות!

שבת שלום,

דלית