פרשת כי תשא

 מאת: טובה בירנבאום 

"כשננגב מפני האל את הדמים שאנו שופכים בשמו" 

במרכז הפרשה השבוע מופיע חטא העגל- בהחלט דרמה עצומה ועשירה; אך אני לא אתמקד בחטא העגל עצמו, אלא במה שקרה מיד אחריו, סצנה שלרוב אנו מעדיפים לשכוח-

"וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר: מִי לַיהוָֹה אֵלָי? וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּלבְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּהאָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁחַרְבּוֹ עַליְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁאֶתאָחִיו וְאִישׁ אֶתרֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶתקְרֹבו. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵילֵוִי כִּדְבַר משֶׁה. וַיִּפֹּל מִןהָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב).

ב"חרישה" עמוקה בכתבי הפרשנים מתקופות שונות בולט מאוד שרבים מהם מפליגים בתובנות מעניינות ויצירתיות בנוגע לחטא העגל עצמו, בתחנוני משה לסליחת אלוהים ובאקט הדרמתי של שבירת הלוחות, אך בוחרים להתעלם מן הסצנה הבלתי נסבלת שבה מצטווים בני לוי להרוג ללא אבחנה בבני עמם, בקרוביהם וברעיהם.

הפרשנים שאוזרים אומץ ומתייחסים לתיאורים הקשים- ניכר שהם זזים באי נוחות בכיסאותיהם ומנסים להציע הסברים המצדיקים את העובדה שכתגובה לחטא העגל הצטוו בני לוי לקחת כל אחד את חרבו, לעבור בכל רחבי המחנה, ולהרוג " אִישׁאֶתאָחִיו וְאִישׁ אֶתרֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶתקְרֹבו". כל הניסיונות להצדיק את התיאור הנורא מחדדים ואומרים כי רק החוטאים עצמם, אלה שהשתתפו בחטא באופן אקטיבי, נידונו למוות. אך הם אינם מסבירים כיצד ידעו בני לוי במהלך מסע ההרג הזה מי אשם ומי זכאי, ומתוך הטקסט, לפחות, נראה באופן די ברור כי מדובר בהרג משולל רסן ללא הבחנה בין צדיק לרשע.

יש מפרשים הרואים כאן עונש בידי שמיים- ז"א: אלוהים כיוון את החרבות ביד נעלמה רק לצוואריהם של אלה שחטאו בפועל. הספורנו (איטליה, המאה ה15) מציע אפשרות נועזת יותר: גם מי שלא חטא באופן אקטיבי היה בן מוות, כיון שלא מחה בחוטאים ולא פעל למניעת החטא.

בין אם נשתכנע מן הטיעונים הללו ובין אם לא- אנו עומדים בפני תמונה של מרחץ דמים אכזרי; מלחמת אחים עקובה מדם. כשקראתי את הפסוקים המטרידים הללו השבוע, הם התערבבו אצלי עם הפסוקים של סוף מגילת אסתר. תודו שיש דמיון: "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָלאֹיְבֵיהֶם מַכַּתחֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם. וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ… וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁרבְּשׁוּשָׁן… וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלשׁ מֵאוֹת אִישׁ… וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁרבִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַלנַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף" (אסתר ט).

גם אם קשה לנו להכיר בכך, בתרבות שלנו קיים גם צמא לדם. הרוויית הצימאון הזה מתבטאת בשחיטת והקרבת בעלי חיים על גבי המזבח, במלחמות שחלקן מוצדקות אך רובן לא מוצדקות ואף באפיזודות מן הסוג שאנו קוראים השבוע.

אמנם הטקסט מבהיר כי מדובר בפעולה דתית שנעשתה בציווי אלוהי כעונש על חטא, אך הוא לא נמנע מלתאר השתוללות של ממש. הנצי"ב מוולוז'ין (מז' אירופה, המאה ה19) מבחין בכך ולא נרתע מלהתייחס לציווי המפורש לכל לוי לגשת ולהרוג את הקרובים והאהובים עליו ביותר: "ובזה שיהיו מדקדקים להרוג דווקא איש את אחיו שחייב מיתה, יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמם... ומזה יש ללמוד שהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת, מכל מקום יש להיזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו… ואם בא בזה שמץ הנאה עצמית לא ינקה". ע"י הריגת אחיו יוכיח מניף החרב כי אין הוא פועל חלילה ממניע אישי של שנאה לאותו אדם, אלא מתוך ניתוק הרגש הוא נוטל את חייו, אפילו של אדם אהוב, בציווי האלוהים (מי אמר עקדת יצחק ולא קיבל?).

מספר פרשנים, רש"י בתוכם, מתייחסים אל המשימה הכה קשה רגשית שהוטלה על הלויים כאל "אימון" המכין אותם לקראת עבודתם המדממת במקדש: "אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כוהנים למקום". ויתכן ומדובר אף באימון לקראת הכניסה לארץ וכיבושה, במחיקתם של עמים שלמים (ראו ספר יהושע).

לעיתים האל הוא תאב דם ועל המאמין השלם לנתק את הרגש ולעשות כדבריו מתוך אמונה וצייתנות מוחלטת. בספר יהושע אלוהים אף מסייע לכובשים בכך שהוא מקשה את לב האויבים וגורם להם להילחם בעוצמה ובהתנגדות קשה על מנת שלא יתעורר בליבות ישראל רגש של חמלה שיפריע למשימת הכיבוש: "כִּימֵאֵת יְהֹוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶתלִבָּםלִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶתיִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹתלָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה" (יהושע יא).

אלו דברים שבאמת קשה לעכל, וודאי קל יותר להתרפק על המוטיבים החברתיים והאנושיים היפים שהתרבות היהודית כ"כ עשירה בהם. הכרה בכך שישנם חלקים במטען התרבותי העתיק שלנו שאיננו גאים בהם, והכרה בכך שגם האל של היהודים דורש לעיתים קורבנות אדם, תמנע מאתנו לשחזר את אותם המעשים. הכרה בחלקים ה"שחורים" של הנפש מסייעת להתמודד איתם, והכרה באלימות שנטועה בנו ובתרבותנו, תמנע מאתנו להשתמש בדתנו על מנת לממש את תאוות הכיבוש, הדם והשליטה שלנו.

סעיד נאשיב, סופר מרוקאי, כותב במאמר בו הוא הוא עוסק באותה סוגיה בדת האסלם- "ננגב מפני האל את הדמים שאנו שופכים בשמו" – אנו מנגבים מפניה של התרבות שלנו דם ממשי, שאנו מודים בקיומו ומכירים בהרסנותו, ובוחרים במודע שלא לפעול כך יותר בשם האל.

השבועות האחרונים, בהם המתח הפוליטי גואה לקראת הבחירות וגילויי האלימות הם עניין יומיומי, מתריעים כי אנו מתקרבים בצעדי ענק לרצח פוליטי נוסף, שיבוצע בשם האל ובצייתנות מוחלטת להלכה (לכאורה). אני מזמינה אותנו לא להסב עיניים מן הדם שלעיתים מטפטף מתוך הכתבים שלנו ומתיאורי השתוללות רצחנית של אבות אבותינו. רק כשנביט באלימות שבנו ישר בעיניים- רק אז נוכל להגן בחירוף נפש אמיתי על קדושת החיים; רק אז נוכל לפעול בשם האל (או בשם עצמנו) למען חברה הומאנית המכירה בערכם העליון של החיים ומגנה בכל כוחה על חייו וכבודו של כל אדם באשר הוא אדם.

שבת שלום!

Loved it. So right!

Reply