פרשת ויקרא

מאת טובה בירנבאום

האם רק חורבן בית שלישי יזיז פה משהו?

מסביבי כולם בתחושות קשות. חלק מחבריי עדין לא התאוששו מן ההפתעה וההלם, חלקם כועסים מאוד ומרגישים מרומים וחלק פשוט מיואשים ועייפים. אני מכריחה את עצמי להסתכל על תוצאות בחירות 2015 כעל שבר עצום בחברה הישראלית, שאולי מזמן לנו הזדמנות לתקומה.

תת המודע שלי מושך אותי כל הזמן לרצח רבין. אמנם לא היה כאן רצח פוליטי (הוא בהחלט היה קרוב), אבל כנראה שמה שמחזיר אותי 20 שנה לאחור היא תחושת הפילוג הנורא, חוסר האמון העמוק שקורע את המדינה והייאוש תהומי.

בעקבות הטראומה של שנת 95', קמו עשרות עמותות וארגונים שהציבו לעצמם מטרה לחבר, לייצר דיאלוג בין הפלגים השונים ולעסוק בשאלות עומק ביחד. גם עכשיו יקומו המון יוזמות חדשות. חלקן כבר על הרגליים ממש מיום רביעי בבוקר. 20 שנה לאחר השבר החברתי הנורא בתולדות המדינה הגיע שבר שמזכיר בעוצמתו את התחושות מאז. גם עכשיו יתחיל חיפוש אחר פתרון חדש, אחר שפה חדשה, אחר סיפור משותף שבעזרתו ניתן יהיה לחפש ולמצוא חלקי זהות משותפים. כי הרי אי אפשר כבר להתעלם מן התיעוב שחש כל מחנה כלפי המחנה השני, מן הבוז, הזלזול העמוק ומן האמונה כי הוא מוביל את כולנו אל האבדון.

פרשת ויקרא מתחילה את רצף הפרשות המפרטות באופן מדוקדק את הוראות העבודה בבית המקדש: אילו קרבנות מקריבים, כיצד בדיוק, מתי ועל ידי מי. זוהי עונה קשה לדרשנים; אין כאן סיפור עם דרמה, אין דמויות שמתמודדות עם אתגרים וקונפליקטים, יש חוקים ועוד חוקים שכוללים תיאורים מאוד גרפיים של דם, בשר, עור ואברים פנימיים.

בבתי המקדש, הראשון והשני, התקיימה רוטינה של הקרבת קרבנות. הקשר בין האדם לאל התבטא בעזרת התיווך של הכוהנים. הם אלה שישבו במרכז הרוחני עבור כולם ומלאו במדויק אחר הוראות הפרקטיקה הרוטינית של עבודת השם בשם כולם. אבל מטבעה של רוטינה, של הרגל תרבותי, או פעולה ציבורית שנמשכת זמן רב ללא הצבת סימני שאלה, בלי לתהות מחדש האם נכון כך ואולי הגיע זמן שינוי- סופו להירקב ולבאוש. זה מה שקרה בשלהי הבית שני. הכוהנים הפכו לאליטה חברתית שחיה חיי תפנוקים על חשבון ההמונים, המינויים בבית המקדש נעשו בדרכים לא ישרות ואופורטוניסטיות והניתוק בין שליחי הציבור, הכוהנים, לבין אלה שאותם הם לכאורה מייצגים, הלך והתרחב, הלך והעמיק.

אפשר להסתכל על הסיבות לחורבן הבית מכמה זוויות- פוליטית, גאוגרפית, חברתית, דתית ועוד. חז"ל עסוקים מאוד במאמץ למצוא תשובה שתספק אותם; הם שואלים שוב ושוב "על מה חרב הבית"? רוב הסיבות שחז"ל מציעים הם סיבות חברתיות מוסריות ומי שעולָה על כולנה היא שנאת החינם. הפילוג הנורא שהיה בעם, ההסתאבות של משפחות הכוהנים ועיוורונן לסבלם של העניים זעקו לשמיים, ובראיית חז"ל לא הייתה דרך לתיקון אלא ע"י חורבן.

השבר הנורא של חורבן הבית השני הוליד מתוכו יהדות חדשה, כזו שמתמודדת עם עבודת השם אישית ללא מרכז רוחני מרכזי, וכזו שמייצרת תחליף לרוטינה הפרקטית של הקרבת הקרבנות. המנהיגים הרוחניים של אותה תקופה, רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהושע ועוד, נוקטים באומץ, תושייה וראייה לטווח הרחוק.

היהדות הקודמת נשברה ונולדה חדשה.

מדינת ישראל היא בית המקדש השלישי. היא מרכז רוחני עבור העם שמפוזר בתפוצות והוא המפעל שחלק גדול מן העם היהודי בעולם תורם לשימורו והתפתחותו ונושא אליו עיניים. אי אפשר שלא לראות עד כמה מוכרים לנו תיאורי התלמוד של השחיתות השלטונית, הקרע בין הצדוקים לפרושים ועליית קבוצת אנשים קיצוניים שנקטו בטרור על מנת לממש את אמונותיהם- הסיקריקים.

האם כבשנת 70 לספירה דבר לא יוכל לתקן את השבר של ישראל 2015? האם רק חורבן יוליד יהדות חדשה? זהו אכן תסריט פסימי, אבל עלינו לראות אותו מול עיננו בכל יום שבו אנו לא פועלים על מנת למנוע אותו. האתגר שלנו הוא להציל את בית המקדש השלישי. להצליח היכן שלא הצליחו אבותינו בירושלים ולהוליד שיח חדש, שיח מכבד שמבקש למצוא את הדרך להמשיך הלאה בלי שיתרגש עלינו חורבן שלישי.

שבת שלום!