לזכרו של תולי גבירצמן: מילים שלא תאמרנה לעולם

מאת: דלית גבירצמן

Tuli0002

כמידי שנה, מיד לאחר הפסח, נשלחת יד ארוכה וחודרת אל תוך גופי, אל נשמתי ומוחצת חזק את ליבי. זה תמיד מגיע, ואפילו שאני יודעת שזה מתקרב, כמו בסרט עצוב שסופו ידוע מראש, משהו בי תמיד מקווה שאולי הפעם, משהו ישתנה. אולי רק הפעם, בכל זאת הגיבור לא ימות בסוף. אבל לא בסרט שלנו. בשבוע העצוב ביותר בשנה, בשבעת הימים שבין יום השואה ליום הזכרון, השכל ממאן לקלוט, הלב כבד מנשוא והדמעות זולגות למראה כל תמונה, לשמע כל שיר ועם כל זכרון של בן משפחה וחבר שאיבדנו. המחיר שאזרחי המדינה נאלצים לשלם עבור עצמאותה הולך וגדל משנה לשנה. העצב הגדול, הגעגוע הבלתי פוסק, תחושת ההחמצה וההקרבה הבלתי נתפסת ניכרים היטב בפנים היגעים, העייפים מלבכות.

מידי שנה, מיד לאחר הפסח, נשלחות זרועות דמיוניות לחיבוק מנחם של עם שלם. ליום אחד עצוב אנחנו מניחים בצד את החיצים המורעלים של הפלגנות, הביקורת הנגחנית והווכחנות הבלתי נלאית וניצבים שכם אל שכם בשתיקה אל מול הקברים. אנו כאן, הנמצאים מעברו השני של האוקינוס, שותפים תמיד לכאב, כי יש דברים שהמרחק לא משכיח. ביום שלישי ה-17 באפריל, בשעה שמונה בערב, נתכנס כולנו כקהילה במרכז הכנסים של סנטה קלרה, לטקס יום הזכרון כדי לשאת דברים, לחלוק כבוד ולזכור. השנה, שנת ה-70 למדינת ישראל, יעמוד הטקס בסימן גבורה. כל מי שלחם למען המדינה הוא גיבור. עם זאת, הערב יוקדש לאותם אלו שעשו מעל ומעבר למצופה והפגינו עוז וגבורה יוצאת מן הכלל. הגיבורים באו מכל שכבות החברה וסיפוריהם מהווים אות ומופת לכל אדם באשר הוא. הסיפור של תולי הוא אחד מהם.

תובל (תולי) גבירצמן נולד בחדרה, למשפחה ותיקה בעיר. שתי אחיות נישאו לשני אחים, כמו באגדות. כשהיה ילד, ישב על שפת הים ואחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו עצוב ובודד. כך נולד השיר ״טוליק ורינה״. עם סיום לימודיו התיכוניים, התגייס לצבא ועל פי בקשתו הוצב בחיל השריון. לאחר שעבר בהצלחה קורסים שונים סיים קורס מ״פים, והיה על הטנק הראשון שנכנס ללבנון במלחמת ״שלום הגליל״. שבועיים לפני שחרורו, הוארך שירותו ב-3 חודשים. לאחר שפלוגתו עברה את כל המסלול הקשה של המלחמה, והצטיינה ביום הקרב הקשה עם הסורים, נפל תולי כאשר נחלץ לסייע לפצועים מנגמ״ש שנפגע. תולי הורה לחייליו לחזור לטנקים, ואילו הוא רץ לעבר הנגמ״ש הבוער. תוך כדי פעולה זו נפגע תולי פגיעה ישירה ונהרג. הוא היה בן 23.

דמותו של תולי נוכחת ומתעתעת בחיי, בו זמנית. כאשר הצטרפתי למשפחת גבירצמן, תולי כבר היה מכתש עמוק של עצב אינסופי שניבט מעיני האיש שלי וכל אחד ואחת מבני משפחתו האהובים. תולי הביט אלי מחייך מכל חדר אליו נכנסתי. תמיד מחייך, תמיד כובש, תמיד צעיר. שנים דמיינתי אותו ואותנו, לו לא היה קורה האסון. איך היה נראה היום, איך היינו נראים אנחנו. תולי איתנו תמיד, בכל מאורע וחגיגה משפחתית. מידי שנה, עולים לרגל לחדרה חיילים צעירים הלומדים את סיפור מורשת הקרב שלו וחולקים כבוד למפקד הנערץ. אלו שזכו ללחום לצידו של תולי, לא רק שאינם שוכחים, אלא נדמה שמשנה לשנה מתרבים האנשים החשים צורך להגיע, להתחבק, ולהתנחם עוד יותר משלנחם. תולי הפך מנושא לשיר ילדים אהוב ומוכר לדמות מיתולוגית של גבורה בלתי נתפסת ולגעגוע לימים שנדמה שהכול בהם היה יותר פשוט. האיש שלי ממעט לדבר, אך מבט אחד בעיניו הכחולות, היפות אומר הכול. אני חשה את הכאב שלו בתוך גופי, כאילו הוא שלי. ביום הזכרון אנחנו מתכנסים ומתייחדים עם זכרו של תולי רק שנינו. אולי השנה, אצליח לשכנע אותו לבוא. וכמו תמיד ביום הזה, אני עדיין ממשיכה לחפש את המילים.

שוב אני מחפשת את המילים

מחפשת אחר מילים של אמת.

וכל מה שאני תמיד מוצאת,

אלו מילים שלא תאמרנה לעולם.

 

כשאתה מצטרף אל משפחת השכול,

צער האובדן מקיף אותך

כמו טבעת של אש

והוא ניצת מעיני כל האנשים

שאתה כל כך אוהב.

 

כל אחד מהם נושא עימו זיכרון

מיום האובדן הנורא ההוא,

כשסבתא זעקה

זה קרה, זה קרה,

ומאז, הגעגוע הזה,

שאין לו סוף.

 

ואני שוב מחפשת את המילים,

מחפשת מילים של נחמה

אך מוצאת רק מילים

שלא תאמרנה כבר לעולם.

 

השכול הוא פצע שלעולם לא מגליד

בכל שנה הוא נפער מחדש

כאילו לא חלף, ולו יום אחד.

והפנים האהובים,

ניבטים מהתמונות שעל הקיר,

ונותרים לנצח צעירים.

 

תולי, לו רק היית יודע עד כמה כולם מתגעגעים אליך.

חלפו כבר למעלה משלושה עשורים,

ונדמה שתחושת אובדנך רק הולכת וגוברת

והזמן לא מצליח להקהות את הכאב.

 

אתה יודע, טלי הקרויה על שמך

התחתנה לפני חודש,

וכמו בכל שימחה משפחתית

היית שם איתנו, מציץ מבעד

טול דק של עצב.

 

פסיפס דמותך מתעתע בין חלום למציאות

ולא פעם, אני שוגה בדמיונות

איך היית נראה היום, לו היית,

ואיך היו נראים חיינו.

 

אך בכל פעם אתה שב וחומק ממני

ומבטך, ברק עיניך הירקרק

החיוך, הקסם האישי והכריזמה

נעלמים וצצים לעיתים רק בפניהם

של בני המשפחה הצעירים.

 

אני פוסעת במכתש הכאב שנותר מאחוריך

ומכירה כבר את השבילים החרוכים

שהותרת בלב כל אוהביך.

לו היית כאן, תולי –

הייתי רוצה שתדע שגם אני בינהם.

 

לפרטים נוספים על טקס יום הזכרון הקהילתי:

https://paloaltojcc.org/Events/yom-hazikaron-ceremony-3

הרוג מלכות. בזכותו ציווה לנו חיים. קדוש.
מחכים למשיח, לזכות לראות אותו בין שאר הקדושים והגיבורים .
הי"ד.

Reply