פרשת קדושים: על הקשר בין יוקר מחיה לציונות

מאת: טובה בירנבאום

אני קוראת את פרשת קדושים, ובאוזניי מהדהדות מילות הנאום שנשמע שלשום בהר הרצל ברגעים הקדושים של המעבר מאבל לשמחה, מקודש לקודש.

 פרשת קדושים אומרת בפרק י"ט המפורסם: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט yuliכַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט. לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם", ויו"ר הכנסת בנאומו אמר: "בעת האחרונה גברה התחושה בקרב חלקים רבים בציבור שהחיים בארץ הזו קשים מנשוא". פרשת קדושים אומרת: "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר… אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"; והוא אומר: "ממתי התחלנו למדוד את הזיקה שלנו לארץ הזו בשיקולים של עלות ותועלת"? עוד אומר יו"ר הכנסת: "האם ראוי שנחליף  קשר חי ועמוק בן אלפי שנים רק במדדים כלכליים ושיקולי נוחות?" ואני קוראת בפרשתנו: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ…".ׁ

שני דברים מדגישה הפרשה שלנו ביחס לזיקה בין העם והארץ: האחד- זוהי ארץ נהדרת, והשני- עלינו להיות ראויים לה. וב'ארץ נהדרת' בוודאי שהכוונה גם ליוקר המחיה ואיכות החיים. אך אלו תלויים אך ורק בנו: הארץ לא תהיה "זבת חלב ודבש" אם לא ניתן מקום מרכזי לשיח הכלכלי-חברתי ואם נברח, כמו שקורה כבר עשרות שנים, לשיח בטחוני-מדיני בלבד.

 פרשת קדושים מדברת  בקול צלול: "לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט… בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ… מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן… וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הזיקה לארץ מושפעת גם מהמקומות מהם הגענו אליה- מעבדות מצרים, מהתופת באירופה, מהרדיפות בצפון אפריקה, ומהסיפורים אותם אנו "סוחבים" בתרמיל הזיכרונות שמעצב אותנו כעם. האם ניתן להפריד בין המקומות מהם באנו ובין האופן בו אנו מתייחסים לזר? האם נוכל להתעלם מן הצלקות שבעברינו כאשר אנו פוסלים בהינף יד את צרכיהם הבסיסיים והלא בסיסיים של כל אזרח ואזרחית?

ושוב אנו חוזרים אל השיח המטופש של 'איזה מחנה מחזיק בציונות האמיתית', וכמה זה כואב שלא בוחלים ברגע קדוש כמו מוצאי יום הזיכרון וכניסת יום העצמאות להטיח אשמה בפני מי שרוצה לחיות בארץ שלנו חיים ראויים- פיזית ומוסרית.

 בקריאת הטקסט היפהפה של פרשת קדושים, שמעצב, מזה דורות, את האתוס ההומאני והחברתי שלנו כעם וכתרבות, ושמציב ציפיות גבוהות ממי שראוי להיקרא 'קדוש' ולשבת בארץ המובטחת, אני רואה את האופק אליו שאפו מקימיה של המדינה שלנו; ואני מייחלת לכך שמי שמבקש לקחת חסות על המפעל הציוני ועל ערכי הציונות, שלפחות יעלעל בפסוקים הללו וילמד מאין שאבו אבות אבותיו, מקימי הארץ הזאת, את השראתם.

שבת שלום!

אני לא בטוחה אם בדברייך אינך מטיחה אשמה גם כן. את צודקת בעניין השאיפה לצדק חברתי וכלכלי ואני איתך בלקיחת השראה מן המקורות. אבל יחד עם זאת אין לקחת את דבריו של אדלשטיין ולעוות אותם. כל מטרתו היתה לאחות בין הקרעים שהתפתחו בתוך החברה הישראלית. השיח הציוני- פוליטי-בטחוני הוא דבר לגיטימי וחשוב בישראל כמו גם הפתיחות והיכולת לשוחח על כל דבר אחר. אדלשטיין הביע צער ואכזבה ולא האשים אף אחד אלא פשוט ביקש סלחנות ופרגון למרות השונות והקשיים! תפקידנו כישראלים נאמנים ואוהבי ישראל להתגבר על הקושי והשנאה שהתפתחו בשל הבדלים פוליטיים והבדלי גישות. מה שחסר בישראל זה דיבורים של קבלה, יש מספיק קוטביות, הגיע הזמן להתחבר מחדש למען ישראל טובה יותר!

Reply