הכל סוכר: חוויות מחופשה באנטיגואה

מאת: איתי שמי

הטור השבוע עלול להראות כמו ברושור של משרד התיירות האנטיגי, אנא קבלו מראש את התנצלותי….

נסענו לחופשה אצל אחי ומשפחתו באנטיגואה. אנטיגואה הוא אי לא גדול (פחות משעה נסיעה מצד לצד) עם שמונים ומשהו אלף תושבים. הנסיעה התחילה ברגל שמאל כשאישתי והבנות פיספסו את הטיסה שלהם מאטלנטה לאנטיגואה. לא אייסר אתכם בפרטים רק אומר שהתברר שיש רק טיסה אחת בשבוע. אופס…

14443162487_f74b5c98a4_o

אך ברגע שמגיעים לאי הכל נשכח. הבית של אחי יושב על המים כשרק בריכת שחייה מפרידה בינו לבין המזח, הסירות והים. ברקע כמה איים ירוקים שחוסמים את הגלים ונותנים תחושה של לגונה יותר משל אוקיינוס פתוח. הבית ששכרנו ממוקם צמוד לביתו של אחי ואני מעדיף לא לתאר את הנוף שנשקף מן המרפסת כדי לחסוך מעצמי דביקות יתר.

אנטיגואה שייכת לאיי הודו המערבית הנקראים גם הקריביים המזרחיים ונמצאת על מפת "ספינות האהבה". בעונת התיירות חונות במעגן כל יום כמה Cruise ships ענקיות ואלפי תיירים יורדים ליום באי ובלילה חוזרים לספינה, והלאה, לאי הבא. מלבד ספינות קרוז יש כמה Resorts מפוארים, בתי מלון ובתים להשכרה. האי הוא גם יעד נחשק לבעלי יאכטות ונערכות בו לא מעט תחרויות שיט יוקרתיות (אחת מהן נערכה בזמן שהותנו).

אחד הדברים שאהבתי היא העובדה שלמרות התיירות המרובה, האי נשאר ברובו אותנטי. אין הרבה שלטי פרסומת לאורך הדרך, לא תראו סניפי מקדונלד ושאר רשתות אמריקאיות בכל פינה ואפשר בקלות לפספס את הפניה לחוף אותו אתם מחפשים עקב חוסר שילוט.

IMG_3518

הכבישים מלאי בורות, ללא פס הפרדה ולא מתוחזקים כראוי. בכלל הנהיגה באי, שנעשית בצד שמאל (האי היה בשליטה בריטית עד שנות השישים) היא עניין קצת מפחיד. לנהיגה בצד שמאל התרגלתי די מהר, אבל על כל רכב שטס מולי על הכביש הצר, נטול השוליים, החסרתי פעימה.

הדבר הכי בולט באי הם החופים. במהלך שהותנו ביקרנו בששה חופים, כל אחד יותר גלוייתי מהשני. חלקם מסודרים עם מסעדות וברים על החוף, רק תסמן עם היד והמוחיטו יגיע אליך עם הקש ישירות לפה, וחלקם פראיים למחצה. מכיוון ששכרנו SUV יכולנו לסוע בדרך חתחתים מאתגרת לחוף מדהים ומבודד ולבלות יום בחלקת גן עדן קטנה לגמרי לבד.

לאנטיגואה, כמו לרוב האיים הקריביים, גם הסטוריה פחות נעימה. לאי הובלו עבדים שהועבדו בחוות קני הסוכר שהוקמו ע"י האדם הלבן.

הבית בו שהינו נמצא במפרץ בו הגיעו ספינות העבדים הראשונות ובחצר ביתנו נמצא מבנה עגול, תמים למראה, אשר שימש כצינוק לכליאת עבדים. לא רחוק משם שימרו אתר "ארכיאולוגי" (למי שגדל בישראל קצת קשה להתייחס לאתר בן פחות מארבע מאות שנה כארכיאולוגי) 

IMG_3508

ובו שרידי החוה הראשונה באי. כולל טחנה לטחינת קני הסוכר, מפעל ייצור סוכר ורום (משקה הרום בעצם נוצר כתוצר לוואי של תעשיית הסוכר), אחוזת האדונים ומגורי העבדים.

בברבודה, האי השכן, אף היתה "חוות הרבעה" בה שיכנו נשים צעירות אותן "הרבו" בעזרת עבדים בעלי תכונות "משובחות" כדי שילדו דור עבדים צעיר ומובחר יותר המותאם לעבודה הקשה בשדות קני הסוכר. מזעזע לחשוב כמה חיים אומללים קופחו רק בכדי שהמעמד העליון באנגליה יוכל להנות מקוביית סוכר לצד כוס התה של חמש אחה"צ. בקיצור, לא הכל גלויית שקיעה רומנטית מתקתקה.

מכיוון שהאי היה בשליטה בריטית, השפעת האימפריה שלא תשקע לעולם מורגשת עד היום. קריקט הינו המשחק הלאומי, ובזמן שהותנו נערך משחק בין נבחרת אנגליה לנבחרת הקריבים המזרחיים. המשחק נמשך חמישה ימים רצופים ואין לי מושג מי ניצח. לפני כמה שנים האי אירח את אליפות העולם בקריקט ולשם כך נבנה אצטדיון מפואר. אגב, גדלתי בקיבוץ שחצי מחבריו הגיעו ממדינות אנגלוסקסיות ובילדותי שיחקנו רוגבי וקריקט. הקיבוץ אפילו אירח את משחקי המכבייה בקריקט ואני לא אשכח את תחושת הגאווה כשבן כיתתי רודני, דרום אפרוקאי במוצאו, נשא בגאון את הדגל הישראלי. מובן מאליו שלנבחרת הישראלית לא היה שום סיכוי לזכות במדליה…

במרכז אנטיגואה ישנו יער גשם ויזמים מערביים ניצלו זאת ופתחן מסלול Zip line בעל שתים עשרה תחנות בדומה לאתרים בקוסטה ריקה. שתי בנותנו הגדולות היו אמיצות ונענו לאתגר (ואבא שלהם היה אמיץ מספיק להוציא את כרטיס האשראי…). היחס לפיתוח המערבי הוא אמביוולנטי: מצד אחד מדובר בהכנסה חשובה לאי שמקור פרנסתו העיקרי זה תיירות, ומצד שני חשש מאובדן אופיו המקומי הנינוח. דוגמא לכך ראינו כשחלפנו על פני חוות סוסים שעל הגדר משהו תלה שלט: "Warning: western influence".

בתנו הקטנה לומדת עכשיו בכיתה על עולם החי הימי. ה"פרוג'קט" האישי שלה הינו 15933968797_af70918d31_kכרישי ה-stingrays התמזל מזלנו ובמפרץ השכן נמצאת Stingray city ממנה יוצאות סירות לאזור באוקיינוס מאוד רדוד בו ניתן לשחות עם הכרישים החמודים הללו, ללטף את גבם הספוגי ולהאכילם. יצאנו למבצע לימודי, אבא ובת. בהתחלה בתי חששה לגעת ובהחלט היתה לה סיבה טובה – על קצה זנבם ישנו עוקץ קטלני שיכול לגרום למוות אם לא מטפלים בכך בזמן. בשבוע הבא היא תוכל להשוויץ בכיתה שהיא הלכה עם הפרוייקט שלה הכי רחוק מכולם.

ועכשיו למוזיקה. מכיון שרוב התושבים הינם צאצאי העבדים האפריקאים או מהגרים מאיים קריבים שכנים, המוסיקה השלטת הנה רגאי (שמקורו בג'מאיקה), קליפסו ו soca, סגנונות מוזיקליים שמקורם בטרינידד וטובגו. הלהקה המצליחה ביותר באי הנה Burning flames שמנגנת בעיקר סוקה וקליפסו וגם קצת רגאי. https://www.youtube.com/watch?v=1WdBTTh4tj8

אריק קלפטון מבקר רבות באנטיגואה והקים באי שני מרכזי גמילה להתמכרויות שונות ויש שמועות שבריטני ספירס עברה תהליך גמילה באחד המרכזים. אגב, מרכז אחד הוא בתשלום בעוד המרכז השני הוא בחינם ומיועד לתושבי האי שאין ידם משגת.

Jamie Lou היא ילדה מקומית יפה (ממוצא גרמני) בעלת קול לא רע ואבא שיודע להפיק, שהוציאה כמה גירסאות כיסוי משלה ללהיטים מפורסמים אותם היא משלבת עם מקצבי רגאי. 

Jamie-Lou-2

אני מודה ומתוודה שלהיטי פופ הם לא בדיוק כוס התה שלי, אבל גירסאות הכיסוי שלה די חביבות. אם היא תשכיל גם ליצור חומר מקורי, ייתכן ובעזרת מעט התמדה, תזמון טוב וכמובן הרבה מזל, תצא לאי כוכבת שתשים את אנטיגואה על המפה כמו שעשתה ריהאנה לברבדוס. אי שכן.

אם אכן זה יקרה, תוכלו לספר לכולם שאתם שמעתם עליה כשהיא עוד היתה כזאת (ותעשו עם שתי אצבעות) קטנה…

כאן היא מבצעת את Dangerous :

https://www.youtube.com/watch?t=36&v=4e44vUW2pCY

והנה קאבר ל Royal  של Lorde :

https://www.youtube.com/watch?v=r8pjzdVhglI

אין כמו הכתיבה שלך איתי. אילו לא היה מדובר בנכדותי הייתי אומר שאני מה זה מקנא. אבל הרי אי אפשר לקנא בנכדות.
יופי לכם
תמשיכו לכייף

Reply