פרשת אמור: בבית המקדש לא תמצאו רמפה לכיסא גלגלים

מאת: טובה בירנבאום

כשהייתי ילדה, אף פעם לא קרה שחזרתי הביתה עם קרע בחולצה, נעליים הרוסות או ברכיים משופשפות. מעולם לא הסתובבתי עטויה בפלסטרים ססגוניים ואף פעם לא נאלצתי להתכסות בגבס מגרד נורא ומקושקש לתפארת. הבגדים שלי כולם נשמרו היטב, והועברו אחר כבוד במצב מצוין לאחותי הצעירה.

Jerusalem, Israel - November 10, 2010: Jewish worshippers are praying at the Wailing Wall

חשבתי על כך כאשר קראתי בפרשת השבוע את האזהרה לכהן הגדול לשמור על שלמות הופעתו ובגדיו: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם". רוב הפרשנים קוראים את הסייג הזה כהתייחסות לזמן של אבל; ברגע של צער כבד בהישמע בשורה קשה על מות אדם קרוב/ה- נהוג היה לקרוע את הבגדים ולפרוע את השיער כאקט אותנטי של כאב (מאוחר יותר הקריעה ואיסור התספורת התגבשו לכדי הלכה ממש). בין אם מדובר באיסור על קריעת הבגד בשעת אובדן או בציווי כללי לכהן להקפיד על שמירת שלמות הבגדים ומנח השיער, ניתן להתחיל לחוש את האווירה שמבקש אלוהים, בדבריו למשה, לעצב בבית המקדש.

בתור ילדה שמצופה ממנה לשבת יפה וחלילה לא לטפס על עצים, להסתפק בגומי וחבל וודאי שלא לפזול לכיוון הכדורגל, נחסכו ממני כאב של פציעה, אפילו קלה; הפסד צורב במשחק סוער כאשר ממש כבר אין נשימה, או גערה הורית על חור שנפער בנעל שזה עתה נרכשה. אבל באותה העת בדיוק נחסכה ממני אף היכרות קרובה ובטוחה עם הגוף, יכולותיו ומוגבלויותיו, הזדמנויות לקחת סיכונים, חוויית חורף לא כל כך סטרילית שכוללת בוץ ושלוליות או מפגש מסקרן עם החרקים שזוחלים להם בגינה.

הכהן, מפאת כבודו והמהות אותה הוא מייצג, מחויב לאורח חיים שמור, מוגן ומוקפד. בנוסף לשמירה קפדנית על שלמות בגדיו וגופו, שכוללת גם את הציווי לכלל הכוהנים- "בִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת", אנו למדים כי אדם השייך למשפחת הכהונה שאיתרע מזלו והוא בעל מום- אין הוא מורשה להיכנס אל המקדש והוא מודר לעד מן השירות בעבודת הקודש: "כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ… אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּול בְּעֵינוֹ… אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי-מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשׁי". המשרתים בקודש המבצעים את עבודת האל בשם העם כולו מחויבים להיות מושלמים אף בגופם על מנת שלא לקלקל את המציאות המושלמת הנשמרת במקדש.

אבל לא רק בכוהנים מתקיימת ההקפדה על שלמות וחפות מכל פגם: "וְאִישׁ כִּי-יַקְרִיב זֶבַח-שְׁלָמִים לַיהֹוָה… בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן- תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ. עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ-חָרוּץ אוֹ-יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא-תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָֹה… וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָֹה" – לא רק כל *מי* שמגיע אל המקדש מחויב להיות מושלם; גם כל *מה* שנכנס פנימה מן החוץ: על בעלי החיים שמוקרבים ברוב טקס להיות נקיים מכל פגם, אפילו קל שבקלים (מכירים את סיפור קמצא ובר קמצא והחתך בשפתו של העגל?).

בית המקדש הוא מרחב סטרילי; אין בו דרמה או כאב, אין בו כיעור, ואין בה ביטוי אותנטי של רגש מתפרץ. וכאן אני מבקשת להציב סימן שאלה: אם תפקידו של הכהן הוא לתווך בין העם לאלוהיו, אם הוא אחראי ביום הכיפורים על כפרת חטאי העם, הלא לא מן הראוי הוא שיבין ויכיר טעמו של חטא? האם לא נכון יותר שיידע לליבו של אדם שמעד, אשר מביא למקדש בהמה שרכש במיטב כספו על מנת להקריבה ולבקש מחילה? אם נבחר להתבונן באקט של הקרבת הקרבנות לא כחובה פרקטית בלבד אלא אף כחלק מתוך תהליך נפשי שעובר אדם, כיצד יהווה הכהן סמכות רוחנית בתוך אותו מסע של תיקון, אם מעולם לא פגש פנים אל פנים את הקשיים והאתגרים שהחיים לעיתים מזמנים?

הפרשה מדגישה את האיסור על הכוהנים לשאת אישה גרושה, כי אם רק בתולה, ואת האיסור על הכהן הגדול להיטמא למת- אפילו לקרובים ביותר. משמעות הדברים היא שהוא לעולם לא יפגוש מקרוב צערה של אישה שבמהלך חייה המורכבים חרב ביתה, והיא מבקשת לאחות את הפצע ולהתחיל מחדש; הוא לא יהיה עד למאבק יומיומי של אדם נכה המתאמץ בכל מאודו להשתלב בעבודה ולבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, והוא לא יחוש את הכאב המפלח את הלב שחש מי ששוהה לצד מיטת אדם אהוב בשעת הפטירה וסופר את נשימותיו האחרונות. הכהן הגדול מנוע מלקרוע את בגדיו מתוך עומק עמקו של הכאב, או לבצע טקס אישי ספונטני שאינו כלול בטקסי המקדש הקבועים.

המלבי"ם (המאה ה19, מזרח אירופה) ברגישותו וביצירתיותו, מציע לקרוא את הפרק כולו כמתייחס  אל שמירה על העולם הפנימי, הנפשי, ולא החיצוני: "אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש" (פירושו לשמות כ"ח). המלבי"ם מעז לקרוא כאן קריאה ביקורתית ולהטעין את הטקסט במשמעות חדשה, שונה לחלוטין מן הפשט; גם אנו יכולים להיענות להזמנה שלו: לקרוא את הטקסט העתיק בעיניים שלנו ולבחון אותו מחדש עם הרבה אהבה ולצידה הרבה סימני שאלה. נוכל לשאול את עצמינו האם כך היינו רוצים לעצב מרכז רוחני קהילתי או שאנו היינו נוקטים בשיטה קצת אחרת…

שבת שלום!

 

Wonderful!!