פרשת בחוקותיי: על מעמד האישה בימי המקרא והיום

אל תפתחו שמפניות- שוב הנשים משלמות את המחיר

 זוכרים את בת יפתח? ואת מיכל בת שאול? שתיהן נשים צעירות, ״בנות של״, בעצם, שאביהן הימר על חייהן במסגרת משא ומתן. בת יפתח יצאה לקראת אביה בתופים ובמחולות כשחזר מהניצחון הזוהר על עמון, אבל צהלה זו עלתה לה בחייה; היא לא הייתה אמורה לצאת את דלתי הבית אלא להשאיר את כבודה פנימה, כיון שאביה נדר: "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי- וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן- וְהָיָה לַיהֹוָה וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה" (שופטים, יא).

מיכל בת שאול הובטחה כפרס לאמיץ הלב שיכריע את גוליית, והמדרש בויקרא רבה שואל: "אילו הָרַגו עמוני, או ממזר, או עבד- היית נותן לו את בתך"? סיפור דומה, מזכיר לנו המדרש, מתרחש גם בספר יהושע, כאשר כלב בן יפונה מבטיח את בתו, עכסה, לאישה למי שיכריע ויכבוש את קריית ספר.

פרשת בחוקותיי, שחותמת את ספר ויקרא, עוסקת, בין השאר, בנדרים שנאמרים בשעת צרה, כאלה שאדם מתחייב בהם בפני אלוהיו ברגע של מצוקה, ונודר לתרום לבית המקדש סכום השווה לערכו של אדם מסוים באם ייוושע מן הצרה בה הוא נתון. מאז ומתמיד לא הייתה דעתם של פרשנינו ומנהיגינו נוחה עם מושג הנדר; עם האקט האימפולסיבי והדרמטי שנעשה, לעיתים, ללא מחשבה, ועם הרצון, לא פעם, כאשר הסערה שוכחת, לבטלו ולחזור מן ההתחייבות, שפעמים רבות מוסריותה נתונה בספק. מדרש ויקרא רבה מביא דוגמאות מן התנ"ך לנדרים, ומראה כי מתוך ארבעה- ״הצליחו״ שלושה, ואחד הסתיים בטרגדיה איומה: אליעזר, עבד אברהם, שנדר שזו שתשקה אותו ואת גמליו מן הבאר-תהיה לאשת אדונו, יצחק; שאול ש'הצליח' כי גיבור המלחמה שנלחם בגוליית ויכול לו היה דוד בן ישי; וכלב בן יפונה, שלמזלו (למזלה של ביתו?) חתנו היה אחיו, עתניאל בן קנז, שהיה מ׳בית טוב׳. המקרה הטראגי, שלא צלח, הוא כמובן גורלה של בת יפתח, שעל פי הסיפור, שילמה בחייה על נדרו של אביה. ניתן בקלות להבחין ששלוש מתוך ארבע הדוגמאות שמציג המדרש הן, למעשה, הימור על חייה של אישה בתוך משא ומתן המתקיים בתוך עולמם של גברים. אבל בואו לא נטעה לחשוב כי מדובר פה רק בעת העתיקה.

בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, למן הקמתה ואף לפניה, ידענו לא מעט משאים ומתנים מתישים (ולעיתים מביכים) סביב בניית קואליציה. אם נתבונן לעומק, נראה כי לא פעם סלע המחלוקת קשור בזכויות נשים. לא פעם ולא פעמיים נדחו טובתן וכבודן של הנשים על הסף בשם האחדות הקואליציונית. זכות ההצבעה לנשים, למשל, הוקרבה שוב ושוב על מזבח אחדות היישוב בימי טרום המדינה, כאשר המפלגות החרדיות איימו בחרב הפרישה מעל לראשה של האסיפה המכוננת של היישוב. ושוב ושוב מצאו הנשים את עצמן מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות של המדינה שבדרך, על מנת להבטיח את הישארותם של החרדים ליד השולחן. גם כיום, שינוי הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, שהנפגעות הראשיות ממנו הן נשים, הוא הראשון לצלול לתחתית רשימת סדר העדיפויות בקרב הנושאים העולים על שולחן המשא ומתן לבניית הקואליציה והממשלה, שמתנהל ברובו בין גברים, כמובן.bibi

במיקוחים האינסופיים שילדו לבסוף, בקושי רב, את הממשלה שהושבעה אתמול, הופקר שוב מעמדן של הנשים במדינת ישראל; בלי שבכלל נקדיש מחשבה לעיוות שבדבר, בנות הברית הראשונות והטבעיות בבניית הקואליציה הן מפלגות שמדירות נשים מרשימתן באופן אפריורי; חברים, אנחנו בשנת 2015- איך זה יכול להיות?!

ההבטחה לא לגעת  בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה ולבטל את השינויים שנעשו בו בשנתיים האחרונות, מגדילה עוד יותר את המרחק ביננו לבין מצב של שוויון מגדרי בנישואין וגירושין, נטולי סחיטת והשפלת נשים; העברת הוועדה למינוי דיינים ממשרד המשפטים למשרד הדתות והקטנת ייצוג הנשים בוועדה, מחזירה אותנו לאחור במאבק כנגד היחס של בתי הדין הרבניים כלפי נשים במדינת ישראל; וכך גברים ימשיכו למנות גברים שיקבלו החלטות על גופן ונפשן (ולפי הדרישה האחרונה אף על ממונן) של הנשים.

ביטול חוק השוויון בנטל והשבת מימון האברכים לאופן שבו היה לפני הממשלה האחרונה, מנציח את המצב המטורף בו נשים במגזר החרדי כורעות תחת נטל הפרנסה וגידול הילדים; ביטול חוק הגיור שאמור היה להקל על הליכי הגיור בארץ, פוגע אף הוא ישירות בנשים, כיון שסוד גלוי הוא שרוב המתגיירים בארץ הן מתגיירות; מסכת ההשפלה וההתעמרות, אותה הן נאלצות לעבור לא פעם, רחוקה שנות אור מדרכו של הלל הזקן, ומן המורשת שהתווה לנו בכל הקשור ליחס אל מי שמבקש/ת להיכנס תחת כנפי השכינה ולהצטרף לבית היהודי.

אותם מקריבי קורבנות, העומדים בסיפוק לצד המזבחות המעשנים- אילו היו מקדישים דקת מחשבה לעובדה כי מדובר בחייהן של בנותיהם, בנות זוגם ואימותיהם- האם הדברים היו נראים אחרת?

אותי תמיד לימדו כי במעמד הר סיני נכחו כולם- גברים, נשים וטף; לימדו אותי אף שהחלוצות היו שוות בזכויותיהן לחלוצים וכי מדינת ישראל מצטיינת ברמת שוויון הזכויות המגדרי שלה אל מול כל שכנותיה באזור. אז איך יכול להיות, אם כך, שבכל פעם בה אני מתבוננת קצת יותר פנימה, מעבר לסיסמה אפופת שביעות הרצון העצמית, אני נבהלת  מחדש?

שבת שלום!