פרשת בהעלותך: תרבות צומחת מלמטה

מאת: טובה בירנבאום

אחת התכונות היפות של הלל הזקן הייתה היכולת להקשיב. על פי הסיפורים, הוא היה נזהר שלא להנחית את פסיקותיו ההלכתיות על הציבור לפני שהתבונן בשטח, הבין אותו לעומק, ווידא כי הן מחוברות למציאות ולאורח החיים הקיים, ואינן חלילה מונחתות יש מאין ממגדל השן המנותק של בית המדרש. הסיפורים המרגשים ביותר על הלל הם אלה בהם הוא מתבקש לפסוק בעניין מסוים ואת התשובה להתלבטות ההלכתית הוא שואב מתוך הפרקטיקה המסורתית שכבר נעשית בשטח ולא רק מן הספרים.

כיון שחז״ל אוהבים אגדות, ובעיקר אגדות עם דמויות מובהקות, איתרע מזלו של שמאי הזקן, בן דורו ובן זוגו של הלל להנהגה הדתית, והוא מתואר כאנטיתזה המוחלטת של הלל, וזאת על מנת לחדד ולהאדיר את דמותו של הלל. שמאי מצטייר כאדם נוקשה, המקובע לדוקטרינות ההלכתיות הקיימות ואינו רגיש לרחשי ליבו של הציבור. ההלכות היוצאות מבית מדרשו מחמירות יותר מאלו שהן תוצרת בית הלל כיון שאינן מספיק לוקחות בחשבון את המציאות המורכבת והחיים עצמם.

יצירה של הכוריאוגרף, ארקדי זיידס, אשר משרד התרבות הסיר ממנה את חסותו (צילום: גדי דגון)

במאה ה13 התפתח מנהג מעניין לעלות לרגל להר מירון ולפקוד את המערה בה קבורים, על פי המסורת, הלל ושמאי. עד היום יש הנוהגים לעשות כך בי״ד באייר (המהדרים נשארים באזור עד י״ח באייר- ל״ג בעומר, בו הם עולים שוב למירון, והפעם לקבר רבי שמעון בר יוחאי).

למה י״ד באייר ולמה הלל ושמאי?

י״ד באייר הוא אמנם תאריך פחות מפורסם, אך יש לו חשיבות תרבותית ותיאולוגית עצומה, החל עוד מימי המקרא. בפרשה שלנו מסופר כי הוא נקבע כמעין 'מועד ב׳', הזדמנות שנייה להקריב את קורבן הפסח, עבור מי שנבצר ממנו לחגוג עם כולם ולהקריבו בזמנו מחמת טומאת מת, שהיא אינה צפויה, כמובן, ונמשכת 7 ימים. נשמע כמו עניין שולי וטכני למדי, אך האופן בו ניתן הפרט ההלכתי הזה למשה, או יותר נכון, האופן בו הוא נוצר, הוא בעל חשיבות ומשמעות מרתקת.

הסיפור מתחיל, למעשה, ברגע קצת מביך עבור משה, או לפחות כך ראו זאת הפרשנים:

במדבר ט: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשׂת-הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָֹה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?! וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה-יְּצַוֶּה יְהוָֹה לָכֶם".

הפרשנים רואים בעובדה כי למשה לא הייתה תשובה מיידית לשאלה ההלכתית שהובאה בפניו, שהתקשה לפסוק את פסיקתו בּוֹ בַּמקום ונאלץ להמתין לדבר ה', כתקלה אחת משתיים: או שההלכה הייתה ידועה לו בעבר, אך נשכחה ממנו, או שמלכתחילה אלוהים לא מסר לו את הפרטים המלאים אודות מצוות הפסח אלא מידע חלקי בלבד. כך או כך, ע"פ חז"ל, מדובר ברגע מביך עבורו כמנהיג, שעלול לערער את מעמדו בעיני העם. רש"י מציע, בְּמקום אחר בו נתעלמה הלכה ממשה (מקרה בנות צלופחד שעוד נחזור אליו), כי זהו עונש על הדברים המתנשאים שאמר לראשי השבטים ושופטי העם בעת מינויים- "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" (דברים א).

הגישה הפרשנית הזו נובעת מתוך ההנחה כי ההלכה כולה, על כל פרטיה ודקדוקיה, עוצבה ע"י האל, היא קיימת באופן אולטימטיבי ומוטמעת בשטח כמקשה אחת. לכל בעיה הלכתית שאי פעם התעוררה או תתעורר-  כבר קיימת תשובה פשוטה וברורה. העובדה שמשה לא ידעהּ מעידה על שיבוש בתִּפקודו ולא חלילה על אי שלמות ההלכה עצמה.

אך ניתן לראות את המקרה כולו מזווית אחרת לחלוטין: אין כאן עונש ואין כאן כוונה אלוהית להביך את משה בפני העם; להפך- אלוהים מלמד אותנו כאן, באמצעות משה, שיעור חשוב על התפתחות ההלכה, או אם תרצו, על תהליכים רצויים של התפתחות תרבות. אלוהים בוחר שלא לחלוק עם משה את המידע אודות פסח שני על מנת לכוון את הדברים כך שהלכה זו תילמד כתגובה לצורך שייווצר בשטח. אלוהים משהה את מתן הלכות פסח שני למשה עד אשר יגיע קול מן הציבור עצמו, שיתבע מן הסמכות ההלכתית למצוא פתרון. ניתן לומר, למעשה, כי הַלַכָת פסח שני לא הייתה קיימת לפני שנוצר הצורך בה והמציאות דרשה תיקון של תקנה חדשה. אלוהים מראה למשה כי על המנהיג להיות קשוב לצרכים העולים מתוך השטח ולשכלל באומץ ובאחריות  את המרחב ההלכתי, על מנת שמי שמעוניין לקחת חלק בחיים הדתיים- תִּמָּצֵא דרך להכלילו, ובכלל, שההלכה איננה ישות קפואה, אלא כשמה כן היא, הולכת ומתפתחת במרוצת הדורות, משתכללת ומתעצבת לצד המציאות המשתנה, תוך כדי הקשבה לצרכיהם האמיתיים של בני האדם.

בסיפור שלנו מדובר בקבוצה מסוימת בעם, אשר נסיבות החיים גרמו לה להיות מוּדרת מהחיים הדתיים הקהילתיים סביב חג הפסח באותה השנה; הם מתייצבים לפני משה, מפגינים נוכחות וזהות פרטיקולרית אל מול הסמכות ההלכתית, ותובעים לקחת חלק בטקס הדתי, על אף שלכאורה אינם עומדים בקריטריונים הדרושים, עקב נסיבות שאינן בשליטתם. הם מאתגרים את משה בתוך המגרש שלו, המגרש ההלכתי, ומזמינים אותו אל המגרש שלהם, על מנת שיאזור אומץ וחכמה וימצא את הדרך לאחד בין המגרשים ולהסיר את הגדר שגבהה ביניהם עקב הנורמה ההלכתית הקיימת. בעקבות הקריאה הזו של הסיפור, נבחר, לפני כמה שנים, התאריך י"ד באייר כיום הסובלנות הדתית בארץ; יום בו מתקיימים כנסים ומעגלי שיח העוסקים בקבוצות מיעוט והיחס אליהן בהלכה ובמרחב הציבורי הדתי.

כאשר קבוצה מסוימת מבקשת להיכלל בתוך הטקס הדתי ולקחת בו חלק שווה על אף שמלכתחילה היא מוּדרת ממנו, אין הדבר נתפס בהכרח כמעשה חיובי. תנועת הפמיניזם הדתי, למשל, מתמודדת בכל יום עם הטענה כי כוונותיהן של הנשים התובעות לקחת חלק שווה בטקסי התפילה ובלימוד התורה, או לעטות על עצמן תשמישי קדושה הנחשבים גבריים, אינן טהורות. שפעילותן אינה נעשית מתוך מחויבות דתית, אלא מתוך התרסה גרידא, וכי ישנם תחומים דחופים הרבה יותר שדורשים קידום במסגרת המאבק לשוויון בין המינים. כשרחלי שפרכר-פרנקל, אימו של נפתלי פרנקל ז"ל, אחד משלושת הנערים החטופים, קראה לפני שַנַה את הקדיש על קבר בנה הפתוח, סער העולם הדתי-הלכתי ורבנים אורתודוקסים רבים מיהרו לכתוב כי המעשה של הגב' פרנקל היה נכון ומוצדק; כי הרי אי אפשר לחשוד בְּאֵם שָכּולַה כי כוונתה להתריס כנגד הממסד הדתי והרבני, וברור מאליו שעשתה זאת מתוך כוונה טהורה וביטוי דתי אותנטי.

גם במקרה שלנו, בו טמאי המתים תובעים לקחת חלק שווה בטקס, ממהרים חז"ל להכשיר את טענתם, שבקלות עשויה להיתפס כהתרסה וכערעור על סמכותו של משה- "למָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָֹה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!" והמדרש ממהר להרגיע: "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו"- מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות" (ילקוט שמעוני, במדבר ט). במקום אחר מסביר המדרש כי קבוצת האנשים שדרשה את זכויותיה בקול צלול בפני משה, עשתה זאת מתוך כוונה טהורה והתמסרות דתית (ולא כמו קורח, למשל, שנתפס באופן מוחלט ע"י הפרשנים כמחרחר מחלוקת), ואנו יודעים זאת מהאופן בו הם הפכו לטמאים: הם עסקו ב'חסד של אמת'- הבאת הנפטר לקבורה. הלוויית המת נחשבת כמעשה החסד הנשגב ביותר כיון שהוא נעשה ללא ציפייה לתמורה- המת אינו יכול להשיב טובה תחת  טובה.

ֹגם במקרה של בנות צלופחד מדגישים חז"ל כי בדרישתן של חמש הנשים לרשת נחלה בארץ ישראל, הן לא דאגו, חלילה, לרווחתן הכלכלית, אלא ביקשו לשמר את שמו של אביהן המנוח. כמו במקרה של רחלי פרנקל, התביעה הנשית להיכלל כשוות בין שווים דורשת נסיבות טראגיות; אחרת, אליבא דרבנינו, מדובר בעזות מצח והתרסה. המציאות בשטח דורשת תקנות והתמודדויות תמידיות, שִכלול אינסופי של ההלכה ויצירת מרחבים אשר יכילו את החדש ואת האחר. אין האחר זקוק לאישור מן הממסד או להצדקה מיוחדת על מנת לדרוש את  אשר מגיע לו- לבוא לידי ביטוי מבחינה דתית בדיוק כמו כל אחד אחר. לקחת חלק בחיים הקהילתיים הרוחניים ולא להיות מוּדר מתוכם.

כפי שההלכה צומחת  מן השטח, כך כמובן כל תרבות. הנהגה המתיימרת להכתיב את הנורמות התרבותיות ממרום מושבה באופן המנותק מן הציבור ולא מאפשרת ביטוי אותנטי של השטח- היא הנהגה מסרסת שלא תאריך ימים. לפני מספר ימים התבשר הרקדן והכוריאוגרף ארקדי זיידס, ובעקבותיו התבשרנו גם אנו, כי משרד התרבות מסיר אתו חסותו מעל עבודתו המוצגת כעת-  "ארכיון", בשל התכנים הביקורתיים שבה (סרטונים של ארגון "בצלם"). מדיניות זו, מעבר לכך שהיא מקוממת והרסנית, היא גם חוטאת  לאופן בו התרבות היהודית מורה לנו שוב ושוב לאורך הדורות כי "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהילים פה)- ההתפתחות התרבותית מגיעה מלמטה.

מחובתה של הנהגה לא לחנוק את הקולות העולים מן השטח, לא להיות מאוימת מיצירה ביקורתית המביעה עמדות שאינן מתיישרות עם הדוקטרינות הקיימות, אלא להוביל מדיניות אמיצה, מטפחת וקשובה, המעודדת יצירה אותנטית ועשירה, כזו שמניעה שיח ציבורי משמעותי.

זוהי הסיבה, בעיני, למנהג לפקוד את קברם של הלל ושמאי בי"ד באייר, הוא פסח שני. השניים מייצגים את שתי הגישות המנוגדות, לאופן בו מתפקדת ההלכה, לאופן בו מתפתחת תרבות: שמאי אוחז בנורמות, כללים וגבולות המוכתבים מלמעלה, לעומת הלל, שמאפשר צמיחה אותנטית מלמטה, המייצגת ומשקפת את המיית הלב הציבורית, את הסוגיות שלא נותנות מנוח ואת הדור הבא.

שבת שלום!

.