פרשת פנחס: האם המלחמה בהתבוללות מצריכה צעדים קיצוניים?

מאת: טובה בירנבאום

קשה ומטרידה, לכל הדעות, היא הסצנה בה מסתיימת הפרשה הקודמת ומתחילה הפרשה הנוכחית.

המטרה: שמירת העם היהודי על ערכיו ועל אנשיו. לסמן קו ברור וחד משמעי מה אסור לעשות, וזאת על מנת שהעם היהודי והתרבות היהודית יישמרו לדורות. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, אוחז ברומח ורץ אל תוך אוהל בו שוהה ראש שבט שמעון יחד עם בִּתו של נשיא מדיין. הוא דוקר את שניהם למוות ומקבל שבחים על מעשהו האמיץ והנחוש, למען יראו וייראו. ההקשר של הסיפור הזה הוא כמובן ייחודי אבל הוא פותח את השיח שנמשך מאז ולדורות על הצעדים בהם שיש לנקוט על מנת לשַמֵר את עם ישראל ואת מורשת ישראל.4198394135_ac298fa00f_o

אחת המילים המפחידות בלקסיקון של מנהיגי העם היהודי היא 'התבוללות', והיא הייתה כזו מאז ומתמיד. זו המילה שגורמת לפרנסי הקהילה לפתוח את ארנקם ולממן ניסיונות מכל הסוגים לשַמֵר ולשמור, וזו המילה שמסֵבה חששות כבדים בלב הורים יהודים בעולם כולו. החרדה האימננטית שלנו מאבדון והשתכחות, הולידה שיח עתיק יומין על מיהו יהודי, מהו יהודי, והיכן מסמנים את הקו בין יהדות "אותנטית" לבין פרשנות לא לגיטימית שלה. החרדה הזו היא שגרמה לשר הדתות דוד אזולאי לומר את המילים האומללות אודות היהדות הרפורמית, שהיא "אסון לעם היהודי" (אה, וגם פופוליזם אלקטורלי קצר טווח וחסר אחריות, כמובן).

הסצנה הדרמטית באוהל, בה נדקרים הנואפים, מביאה לסיומו של גל בו נסחפו רבים מבני העם אחר אלוהי מואב ובנות מואב ומדיין. מעשהו של פנחס מביא אף לעצירתה של מגפה קטלנית שפשתה בעם בעקבות המעשים הללו והביאה למותם של עשרות אלפים.

אני מציעה להתייחס אל המגפה גם כאל מטאפורה. מעשי הזימה ועבודת האלילים הפילו חללים גם במובן של אבדות לעם ולתרבות היהודית: בעקבות אי שמירת מרחק מהתרבות האלילית ובעקבות

 יצירת קשרים מיניים עם בנות העמים האחרים, עם ישראל איבד חלק מבניו, ואין חובה לראות זאת בהכרח כאבדות בנפש אלא היעלמותם של אלפים מבני העם ונטישתם את אורח החיים והקהילה היהודית, תופעה שכמובן מהדהדת בתודעתנו בעוצמה. הקריאה הזו מקבלת תמיכה מהסיפור שמופיע לאחר המעשה הקשה הזה- עורכים מפקד; סופרים את מספר האנשים בעם. אנחנו מכירים היטב את המִפקדים הללו בימינו בצורת הסקרים הנערכים חדשות לבקרים, שתוצאותיהן מנופפות בדגלים שחורים ומנבאות התדלדלות בשורות העם ובמספר משַמרי המסורת והתרבות היהודית.

מה שמרגש בפרשה הזו היא שאנו מקבלים בה דוגמאות או הצעות לשתי דרכים, שונות מאוד זו מזו, להתמודדות עם אתגרי שימור העם והמסורת.

האופציה הראשונה, אם כן, שמופיעה בתחילת הפרשה היא אלימות והפחדה. זה לא בהכרח חייב לבוא לידי ביטוי ברומח שלוף המביא לרצח, אלא במעשים קיצוניים כמו חרם ונידוי, שחושפים מחד פאניקה וחרדתיות גדולה, ומאידך, הודאה בחולשתה של התרבות שלנו בהעדרם של מנגנוני שימור פנימיים. לא בטוח כי אלימות, נידוי והוקעה הם הדרך היעילה ביותר לשימור העם והתרבות, ולו מעצם השיקול המספרי הקר. שר הדתות בהתבטאות אומללה נוספת השבוע כי "הרפורמים אינם יהודים", שולל את יהדותם של כרבע מכלל יהודי העולם. זו גישה המבכרת שמרנות על פני כמות. ספק אם גישה זו אי פעם הוכיחה את עצמה.

הדוגמא השנייה, וההפוכה לזו, שאנו מקבלים בפרשה, דווקא מציעה לעשות שימוש במנגנוני שימור אימננטיים שקיימים בתרבות היהודית מעצם הגדרתה. בפרק המסכם את מניין עם ישראל ותולדותיהם, לאחר המגפה, מופיעות רשימות של משפחות השבטים ומספר צאצאיהם. נשים, כצפוי, כמעט ואינן מוזכרות. מדוע כמעט? כי מידי פעם במהלך רצף הקריאה ישנה מעין אתנחתא קלה ומוזכרת אישה בשמה. אישה שהשפעתה על הסיפור ההיסטורי של העם הייתה משמעותית מספיק על מנת לייחד לה מקום משלה בטקסט. כך אנו נתקלים ביוכבד, אמם של אהרון, משה ומרים; בסרח בת אשר, שהמדרשים מציירים אותה כדמות מיוחדת במינה; ובחמש בנות צלופחד. בהמשך הפרשה יוצרות בנות צלופחד מהפכה מחשבתית ביחס לתפיסת והתפתחות ההלכה: לאחר המִפקד, שהגדיר כיצד תחולק הארץ, שהושתת באופן טבעי רק על הגברים, ניגשו חמש הבנות שאביהן, צלופחד, נפטר ואח אין להן, ודרשו לקבל נחלה באדמת הארץ על אף שאין צאצא זָכַר לאביהן. המהלך שהן יוצרות בפנייתן למשה הוא לא פחות ממדהים: משה מבקש מאלוהים הנחיה 'הלכתית' בנושא ואלוהים מורה לו לשנות את ההלכה או לפַתֵח אותה, ולהוסיף לה כלל שכאשר אין יורשים זכרים תירשנה הבנות. זהו מנגנון שימור אימננטי שמופיע במקרא עצמו: מנגנון שמזמין את המציאות לעצב ולפַתֵח את התרבות היהודית, על מנת לתת לה חוסן פנימי ויכולת הישרדות במהלך תהפוכות הזמנים והדורות.

באותה מידה, יכול היה משה לנקוט בשיטת פנחס ולהוקיע את אותן חמש נשים על עזות מצחן ועל עצם המחשבה כי בנות בשר ודם יכולות לשאול ולערער על דברי אלוהים חיים. פנחס, במלחמתו בהתבוללות נוקט בשיטת הצמצום- מי שמאתגר את הכללים- חד דינו להיגדע מתוך העם היהודי; עבור שר הדתות, מי שאינו מפרש את היהדות באופן שנתפס אצלו כאופן האותנטי האולטימטיבי- אינו שייך לעם היהודי והוא אף מסכן את המשך קיומה של התרבות היהודית. משה, לעומת  זאת, נוקט בשיטת ההרחבה- הוא מוצא דרך, בתוך מסגרת הכללים, להכיל את בנות צלופחד ואת דרישתן בתוך המעגל ולא להשאירן מחוצה לו, ובכך הוא מרחיב את המעגל ומזמין נשים נוספות במצב דומה להיות חלק.

דילמת ההרחבה והצמצום היא עצומה ונוגעת בכל שאלה הלכתית-דמוגרפית יהודית. בראש רשימת השאלות הקשות מופיעה כמובן השאלה בדבר זוגות מעורבים ובדבר מי שהוא יהודי מצד האב בלבד. קהילות שונות וזרמים שונים נותנים כל אחד את תשובתו בעניין, אך השאלה המרכזית היא האם הגישה ההתחלתית נוטה לשלוף את הרומח כמעשה פנחס או לבחון דרכי הרחבה והכלה כמשה.

בימים אלה בהם אנו מציינים את חורבן הבית, שווה להתבונן בהשתלשלות האירועים, בעיקר סביב חורבן בית שני, ולבחון את תוצאות גישת פנחס וגישת משה בראי ההיסטוריה והסיפור.

שבת שלום!