פרשת מטות-מסעי: האם אנחנו כאן בגלל ה"צבע אדום"?

מאת: טובה בירנבאום

"בני גד ובני ראובן שהיו עשירים, והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם, וישבו להם חוץ מארץ ישראל"- כך פוסק המדרש בלי למצמץ ובלי לכבס מילים. והשיפוטיות הישירה, אף היא לא מאחרת לבוא: "לפיכך גַלו תחילה מכל השבטים… על שהפרישו עצמם מן אחיהם, בשביל קניינם". גם את  אלימלך ונעמי במגילת רות דן המדרש ברותחין ופוסק כי האסונות שפקדו אותם (מות אלימלך ושני הבנים) הם עונש על שפרשו מן הקהילה בשעת מחסור והִגרו לחיי שפע במואב.

הפרשה מציעה לנו השבוע הזדמנות לעסוק בשאלה מורכבת ונפיצה: כיצד נשארים עַם אחד על אף המרחק הגיאוגרפי; מהן מערכות הגומלין שיש לבנות בין הקהילות השונות, ובעיקר- איך ממשיכים לתַּקשר, לפַתֵח ולשכלל יחד את התרבות המשותפת על מנת שהיא באמת תישאר משותפת.

הניסיון הראשון לבניית חיים בקהילות מרוחקות תוך כדי שמירה על תרבות משותפת וסולידריות לא התחיל באופן חלק בכלל: רגע לפני הכניסה לארץ, ממש לפני חציית הירדן מצדו המזרחי לצדו המערבי, לאחר שהכניעו את העמים שניסו לעמוד בדרכם, פונים אל משה נציגיהם של שני שבטים- ראובן וגד, ובפיהם בקשה פשוטה אך מפתיעה: "יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה. אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר לב). ובמילים פשוטות- אנחנו נשארים כאן. משה מזדעזע ומגיב במשפט שאנחנו אוהבים לצטט במסגרת הפולמוס בעניין השוויון בנטל: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" ומיד מתפרץ מפיו של משה נאום ארוך בן עשרה פסוקים, בו בשצף קצף הוא מאשים את בני שיחו בשחזור חטא המרגלים הנורא שעיכב את הכניסה לארץ בכמעט 40 שנה. הנאום הזה, בו משה מפרט את סיפור המרגלים ותוצאותיו, נראה חסר פרופורציה באורכו מול הניסוח הלקוני והפרגמטי של הבקשה.

הרמב"ן מנסה להבין מה עומד מאחורי תשובתו התוקפנית של משה, שכמעט נדמה שהייתה מנוסחת בראשו ומוכנה לשליפה ברגע שיילחץ כפתור רגיש: "והנה, משה חשד אותם כי יאמרו כן מִפחד אנשי ארץ כנען, שאמרו בהם המרגלים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם".

תשובתם של שני השבטים לנאום הלא צפוי של משה מחזקת את עמדתו של הרמב"ן: "… וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם… לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ…". שני השבטים ממהרים להסיר את  חשדו של משה ומגדילים ועושים עד כדי שמציבים עצמם בקו הראשון בקרַב על הארץ, חלוצים לפני המחנה. הפרשנים מתווכחים ביניהם האם אכן זו הייתה כוונתם המקורית, או שבעקבות ה'שטיפה' של משה מיהרו להביע נאמנות ושותפות גורל שלא ממש נכללה בתוכנית המקורית.

אך ברור שדבר נוסף מסתתר מאחורי הדיאלוג המוזר הזה. התחושה היא שמתקיימת כאן שיחה דרמטית ונוקבת עוד הרבה יותר מזו שמתקיימת מעל לפני השטח, והרמב"ן מזהה אותה. הסוגיה שלא מדברים עליה כאן אך נוכחת בעוצמה כְּפִּיל לבן בחדר היא הפחד. לא השבטים ולא משה אומרים זאת במפורש. זוג השבטים מדבר על הזדמנות כלכלית ("הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָֹה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִיא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה") ומשה חוזר אל הטראומה ההיא מלפני 40 שנה, ומאשים אותם דרכה בהשפעה לרעה על העם. הוא אינו מציין במפורש באיזה סוג של השפעה רעה מדובר, אך מביא את אותו סיפור ישן על מנת שזה ידבר במקומו. לפני 40 שנה חזרו המרגלים מסיורם בארץ כאשר באמתחתם סיפורי אימה על הענקים שמתגוררים בה ועל הארץ שהיא אוכלת את יושביה. הם נענשו בחומרה על שְׁרִיפּו את לב העם והפחידו אותו. משה לא מעז לומר לבני גד וראובן "אתם מ-פ-ח-ד-י-ם". אולי כי גם הוא מת מפחד. הסצנריו של חטא המרגלים מתגלגל בראשו שוב ושוב בימים ובשבועות האחרונים, כיון שעל סף הכניסה לארץ כולם נזכרים בתיאורי האימה הללו וכולם מ-פ-ח-ד-י-ם. משה אמנם יודע שלא יכנס לארץ בעצמו אך הדאגה הכֵּנה שלו לעמו מדירה שינה מעיניו. שיח על פחד וביטוי של חשש מהמלחמה הקרֵבה אינם לגיטימיים על סִיפַּה של הארץ, וגילוי של חולשה או סדק אמוני, באל או במצוותו, עלולים להוביל למדרון חלקלק של התדרדרות המורל הלאומי וסכנה למימוש התוכנית האלוהית והלאומית.

כאשר שני השבטים שוטחים את בקשתם בפני משה הם מדברים על שיקולים כלכליים. הם מוכנים להיתפס כחומרניים ואגואיסטים ורק לא להיחשד במורך לב.

ואצלנו?

מזה כמה עשורים, ואף יותר ויותר בשנים האחרונות, העם הישראלי מתפצל לקהילות הפזורות במספר מוקדים בעולם. הן אמנם רחוקות זו מזו אלפי קילומטרים, אך רבים מבְּניהן שואפים לשמור על קשר חי ואמיתי עם מולדת תרבותם. אנחנו כבר מכירים את ההתמודדות המאוד מסובכת, ולצערנו עם הצלחה חלקית בלבד, עם ניסיון השמירה על עמיות יהודית, סולידריות קהילתית ושיח משמעותי בין הקהילות היהודיות בעולם. האם נצליח, החל מהיום ובדורות הבאים, לשמר עם ישראלי חי, תוסס, גלובלי שמתפתח, מתחדש ומקיים דיאלוג מפרה בין קהילותיו? כמובן שאני מתחמקת כרגע ללא בושה מלדון בשאלה האם זה בכלל חשוב ואפשרי; אני מתייחסת לכמיהה העצומה שקיימת, ובמשאבים הלא מעטים שכבר מושקעים בניסיון לקיים מובלעוֹת ישראליות ברחבי העולם, שמבטאות את ישראליותן ואת הקשר למדינת ישראל לא רק בהתעדכנות שוטפת בחדשות ובמעקב צמוד אחר תוכניות הריאליטי, אלא אף בהשתתפות בשיח הציבורי, בתרומה ליצירה התרבותית בפיתוח העסקי, וכמובן שימורה של השפה והתרבות גם כשרחוקים מערש יצירתה (שוב, התחמקות לא אלגנטית מהתמודדות עם השאלה מהי, אם בכלל קיימת, תרבות ישראלית ומה ייחשב כהתפתחות).

אותה כמיהה לִחיות חיי תרבות ישראלית מחוץ לגבולות המדינה, אם היא אפשרית, היא תתממש רק אם השיח יתרחב מעבר לשיח האסטרטגי ויצליח לגעת בנימי ושורשי הרוח שלנו. הישרדותה של מדינת ישראל תלויה לא רק בהשפעה פוליטית כזו או אחרת של קהילות העולם, אלא אף בשיח משותף, עשיר ומתפתח. האם ניתן יהיה לפתח אחריות קהילתית הדדית במישור הרוחני ולא רק במישור הביטחוני?tova

על מנת לייצר שיח כל כך מאתגר אסור לנו לברוח מפילים לבנים; אסור לנו להתחמק מהסוגיות הכי מורכבות שעומדות בשורש הקשר בין הקהילות הפזורות. אחת מן הסוגיות המודחקות בשיח בין הקהילות הישראליות בעולם, בדיוק כמו בסצנה ההיא על סף הכניסה לארץ, היא הפחד. ברור, הרי, ששאלנו את עצמנו לא פעם האם חלק מן הישראלים בוחרים להשתקע מחוץ לגבולות מכורתן כיון שהם לא בטוחים כי החיים תחת איום קיומי תמידי הוא כורח המציאות על מנת להתקיים כעם וכתרבות? האם יש סיכוי שחלק מן השיח על יוקר המחיה גם טומן בחובו שאלות על האזעקות בדרום ובצפון? הייתכן שלא רק הדשא הירוק והגדר הלבנה מהווים גורם משיכה אלא אף החיים ללא מאבטח בכל כניסה של קניון?

אני חושבת שהגיע הזמן לשיח ישראלי אמיץ יותר. גם בתוך גבולות ישראל הפיזית וגם ברחבי הקהילה הישראלית הגלובלית. האומץ הזה יוביל לשיח פורה ומעמיק שיאפשר לעם הישראלי להמשיך לחיות ולהחיות את תרבותו, להמשיך ולהעשיר את העושר הבלתי נדלה שכבר קיים בה.

טכנולוגיה היא לא הבעיה כמובן כי הרי אנחנו אימפריית היי-טֵק עם גאווה לאומית. אז יאללה.

שבת שקטה ובטוחה לכולנו (וצום קל).