רשמים ממשלחת בני הנוער הישראלים לגוואטמלה

מאת: איתי שמי

בפרסומות הרזיה תמיד יש תמונת "לפני", בד"כ בחורה די שמנה בפוזה לא מחמיאה ואחר כך מגיעה תמונה של אותה בחורה בפוזה סקסית רק ימים מספר לאחר אותו שיקוי קסמים או שיטת הרזיה מהפכנית. הכתבה הזו, אם כן, היא כתבת "אחרי". אני לא מבטיח בחורה סקסית בביקני אז לכל המאוכזבים, תודה שקראתם עד כאן. יאללה ביי.

את ה"לפני" כתבתי כאן לפני כחודשיים. מדובר על פרוייקט התנדבותי בגואטמלה ומשלחת של בני נוער ישראלים מהעמק (בתי ביניהם) אותו יזמה סימה סימון.

IMG_6603

החלוצים!

לפני קצת יותר משבועיים חזרו אחרוני ה"חלוצים" (כך נקראה הקבוצה, או באנגלית “The pioneers” ) מגואטמלה. אני הייתי חלק מה"עליה השניה", כלומר הצטרפתי כהורה מלווה לחלקו השני של הפרוייקט ונשארתי עד סופו. במשך כל ימי פעילות המשלחת כתב כל יום אחד החלוצים בתורו את רשמיו בפוסט שפורסם באתר הקבוצה בפייסבוק. החבר'ה כתבו מדהים ואני ממליץ בחום לקרוא. קטונתי מלנסות לכתוב יפה כמוהם אך בכל זאת הייתי רוצה לחלוק חלק מרשמי וחוויותי.

כהורה מלווה, די מעניין לצפות מהצד בדינימיקה של עשרים נערים ונערות אשר אוכלים, ישנים ומבלים יום ולילה יחדיו. אם זה בזמן העבודה הקשה על הפרוייקטים או כשהם חולקים את המראות הלא קלים. רוב החבר'ה לא הכירו אחד את השני לפני ההכנות לפרוייקט אך חודשי העבודה לפני הנסיעה והחוויות החזקות שעברו יחד בגווטמאלה גיבשו את הקבוצה ויצרו הווי פנימי, כאילו מדובר במשפחה אינטימית. אני בטוח שהם יצאו משם לא רק עם חוויות אלא גם עם חברים חדשים לחיים. היו לא מעט דרמות, משברים וריבים (ופה המקום לתת מילה טובה לשאר ההורים המלווים שידעו להתמודד יפה בסיטואציות לא קלות). אבל גם צחוקים היסטרים, ריקודים ושמחה כמו שרק בני נוער יכולים.IMG_5839

התמקמנו בבית היתומים, או יותר נכון בבית היתומות, בבניין חדש וחביב אשר אגיע אליו בהמשך. בבית היתומים ובכפר הסמוך לו התבצעה מרבית פעילות הקבוצה. כשאומרים לי יתומים, האסוציאציה הראשונה שעוברת לי בראש היא נער מפוייח פנים עם קערת דיסה ריקה ומבט עצוב בעיניים מספרי צ'ארלס דיקנס. בפועל המציאות קצת שונה אך העצב בעיניים עדיין שם. חלק מהילדים אכן יתומים מאם ואב, אחרים פשוט ננטשו ברחובות, ויש גם כאלו שהוצאו מביתיהם אחרי שסבלו מסכת התעללויוית פיזיות ונפשיות קשות. קחו לדוגמא את המקרה הבא: כשבועיים לפני בוא החלוצים למקום, בית היתומים קיבל אח ואחות (האחות בת ארבע והאח מעט מבוגר יותר) שנמצאו על ידי המשטרה כשהם כבולים באזיקים בידיהם וברגליהם לרגלי המיטה כשסמרטוט תחוב בפיהם כדי למנוע משכנים לשמוע את זעקותיהם, וציפית של כרית על ראשם. כך בילו אותם ילדים יום יום במשך שמונה שעות, עד שהוריהם חזרו מהעבודה. וזאת למה? הם היו רעבים ולקחו אוכל מהארונות בזמן שהוריהם נעלו אותם בבית. זוהי אכן דוגמא מזעזעת וקיצונית, ואף זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב בעיתוני גואטמלה, אבל זה רק מראה עד כמה עגום יכול להיות המצב, ועד כמה חיוני מוסד שיתן להם איזשהו סוג של הגנה ובית. את המקום מנהלים זוג מקומי מקסים – קרן ואסטוארדו שעושים מלאכת קודש.

אחד הדברים שתפסו אותי לא מוכן היה עניין הניגודים. זה קרה באגם אטיטלאן, מקום יפהייפה כמו בגלויות קיטשיות לתיירים, עם הרי געש תמירים הנושקים לאגם שליו שלצדו עייירה ציורית. בזמן שאנו מטיילים בסמטאות העיירה, אנו שומעים על ההסטוריה הקשה של המקום בימי מלחמת האזרחים ועל רצח נשים וילדים בצורה עיוורת. אנו גם שומעים ורואים את תוצאת נזקי הטבע – כ1400 איש נקברו חיים במפולת בוץ שנוצרה כתוצאה מהתפרצות אחד מהרי הגעש ב 2005 ו5000 איש נותרו ללא קורת גג.IMG_0367

ניגוד נוסף ראיתי בביקור במזבלה של גואטמלה סיטי. אלפי אנשים חיים בזבל פשוטו כמשמעו. עטים על כל אוטו זבל שמגיע כדי לנבור באשפה הנשפכת ולאסוף פסולת שאפשר למחזר. מדובר בשרשת מזון אכזרית – נהגי המשאיות כבר אוספים בעצמם את מוצרי המיחזור כדי להשלים הכנסה כך שלמזבלה מגיעה אשפה יד שניה. גם כאן ישנם גברים צעירים וחזקים שיכולים לנבור ראשונים באשפה ורק בסוף נשאר מה שנשאר לנשים. ישנן נשים שבקושי עושות שניים שלושה דולר ביום עבודה. סיירנו בסמטאות העוני שליד המזבלה. סמטאות צרות בהם חרא וזבובים בכל מקום. ברוב הבקתות הרעועות אין גג ראוי שיגן מפני הגשם ומי השתיה הם מי הביוב שזורמים ברחוב. לא פלא שתוחלת החיים נמוכה ורמת התחלואה גבוהה מאוד. בחור מקומי הקים בי"ס ליד משכנות העוני, במטרה לתת יום לימודים ארוך וארוחה חמה לילדים שגרים ליד המזבלה. בכך הוא מונע את גיוס הילדים על ידי הוריהם שעובדים במזבלה לעבודה שם, או לחילופין את נטישתם ברחוב. בית הספר מאפשר לילדים להמשיך לחיות עם הוריהם במקום למצוא את עצמם מוצאים על ידי רשויות הרווחה ומאוכלסים בבית יתומים.

IMG_6674

חדר המחשבים שבנו החלוצים

החלוצים עשו פעיליות לימודיות עם ילדי בית הספר ואף חילקו ערכות אוכל במטרה להקל מעט על המצוקה. מדהים לראות את השמחה בעיניים ואת החיוניות של אותם ילדים שזכו ללמוד בבית הספר ולהמשיך לחיות עם משפחותיהם בין כל המראות הקשים שמסביב.

אגב השמחה שראיתי בעיניים של "ילדי המזבלה" עמדה בניגוד גמור לתינוקות אותן ביקרנו (וחברי המשלחת אף עזרו בטיפול בהם בימים שקדמו להצטרפותי לפרוייקט) בבית יתומים לתינוקות הנמצא במעלה הגבעה מעל לכפר אשר נבנה מכספי תרומות אמריקאיות (כנסיות בטקסס) וגם מנוהל ע"י בחורה אמריקאית. IMG_0368המבנה מרשים מאוד ובנוי לתלפיות אבל אי אפשר למחוק את השריטה מנפשותיהם של ילדים החיים ללא חום ואהבה מהוריהם. בית התינוקות עשה לי פלאש-בק ללינה המשותפת בקיבוץ. אם תינוק היה בוכה בלילה, הוא היה צריך להמתין עד ששומרת הלילה תשמע את זעקותיו באינטרקום ותבוא לעזרו. אם באותו רגע בכו תינוקות נוספים בבתי ילדים אחרים, היה עליו להמתין זמן רב לפני שיקבל תשומת לב. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, לילדים בקיבוץ היו הורים אוהבים שראו אותם יום-יום.

פרוייקט אחר היה בניית בית חדש לאם וששת ילדיה בכפר החיים בתנאים מחפירים. מחוץ לבית נשקף נוף של מליון דולר. מהחלון שבנו החלוצים נשקפת כל גואטמלה סיטי. בארה"ב פיסת נדל"ן כזו היתה שווה מיליונים. אחד מבני הבית מטפח באדיקות גינת חמד קטנה ופרחונית בצמוד לכל העליבות שמסביב. כמו שאמרתי, עולם של ניגודים.

הקשר החזק בין בני הנוער והיתומים ריגש אותי כל פעם מחדש. יותר מכל מחשב חדש, דוד מים חIMG_1794מים או ערכת לימוד שהביאו איתם החלוצים, מה שבאמת זקוקים לו היתומים זה יחס חם ואהבה. רוב חברי הקבוצה אינם דוברי ספרדית אך לשפה לא היתה שום משמעות. החלוצים פשוט היוו תחליף אח בוגר/אבא/אמא לילדים במשך שהותם שם. קחו למשל את האנקדוטה הקטנה הבאה: לאחר יום פעילות ארוך, בו ערכו החלוצים מסיבה לא רק לבית היתומים אלא גם לכל ילדי הכפר הסמוך (כ-300 ילדים סה"כ) קראתי לחבר'ה לבוא לאכול. אחד הנערים הושיב על ברכיו ילדה בת שלוש ושיחק איתה. הילדה מלמלה "פופו פופו" והנער, שבוודאי היה רעב ומותש, במקום לעזוב הכל וללכת לאכול, יחד עם שני חברים אחרים מהמשלחת, הלכו לנגב, להחליף ולטפל בה. אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה דומה בגיל 17. אין בכלל סיכוי שהייתי מנקה את הטוסיק לילדה במקום ללכת לנוח ולאכול צהריים.

בכלל, ישנם יחסי גומלין יפים בין בית היתומים והכפר. הדבר בא לידי ביטוי ביום המסיבה: בבית היתומים אין נייר טואלט, שהוא מצרך יקר, והיתומים מנגבים בנייר עיתון ישן. כשהחלה המסיבה שמתי לב שילדי הכפר משלמים בכניסה בגליל נייר טואלט. מי שעבדו בכניסה כשומרי הסף שאספו את ניירות הטואלט היו משפחתה של דונה פנצ'ה, אותה משפחה שהחלוצים בנו את ביתם החדש.

אנקדוטה נוספת שמצאה חן בעיני התרחשה בעת מסיבה שערכו הנערים על גדות האגם, לחבורת אלמנות זקנות קורבנות מלחמת האזרחים אשר חיות על פת לחם דל אותו הן מקבלות בתיקצוב זעום. הזקנות מדברות באחת מIMG_0806שפות שבטי המאיה וכלל אינן דוברות ספרדית. בזמן שחלק מהקבוצה הכינו ארוחת צהריים לזקנות (טמאלס, מאכל אינדיאני מסורתי עשוי קמח תירס עטוף עלה בננה) ניסו כמה חבר'ה להפעיל את הזקנות במריחת לק על הציפורניים ובמעגל ריקודים. שיתוף הפעולה היה חלקי וזקנות רבות ישבו בצד חסרות מעש. באילתור של רגע הפעילו הנערים המארגנים את הזקנות במשחק הכיסאות ובמשחקים נוספים כגון תחרות שתיית קולה מפחית, כאילו היו האינדיאניות נערי קולג' הוללים…

ניגוד נוסף ששמתי לב אליו היה בבית היתומות. יצאתי בערב לשאוף אוויר מחוץ לבניין והסתכלתי סביב. בית היתומות הוא בניין חדש (הכל מתרומות כמובן) צבוע וורוד בצורת טירה סטייל דיסנילנד כשבחלונות ויטראזים של נסיכות. יש משהו מגוחך במחשבה על מה שעבר על אותן יתומות בחייהן הקצרים לעומת טירת הנסיכות החביבה בה הן הולכות לישון. פתאום קלטתי שבעצם גם סינדרלה, שדמותה השתקפה אליי מאחד החלונות, היתה יתומה מאם וסבלה ניצול מחפיר מאמה ואחיותיה החורגות. גם שלגיה נשלחה למות במעבה היער על ידי מלכה קנאית ומרשעת ונאלצה לבשל, לנקות ולכבס לשבעת הגמדים אי שם ביער הרחק מהארמון.

משפחתה של דונה פנצ'ה,  שהחלוצים בנו את ביתה החדש.

משפחתה של דונה פנצ'ה, שהחלוצים בנו את ביתה החדש.

כמו הדלעת שהפכה בין רגע לכרכרה, לקחו החלוצים מחסן מעופש, ניקו, צבעו, הרכיבו כסאות ושולחנות, הביאו איתם לפטופים, מדפסת, פרוז'קטור וציוד נלווה ובנו חדר מחשבים לתפארת. כך שאולי בזכות חדר המחשבים המדוגם שבנו החלוצים, יוכלו אותן יתומות לפרוץ את מעגל העוני, לרכוש השכלה ולהפוך לנסיכות  סטייל המאה העשרים ואחת.

כולנו מכירים את הפסוק "כל המציל נפש אחת…". מעבר לתרומה האדירה לשינוי חייהם של אותם ילדים או אנשים שאיתרע מזלם להיוולד בנסיבות קשות בהרבה ממה שאנו חווים בחיינו המפונקים, אין לי ספק שפרוייקט כזה השפיע לא פחות על בני הנוער שבאו לחזק ויצאו מחוזקים. לכך בדיוק התכוונה סימה כשעמלה יומם ולילה במשך חודשים ארוכים על הפרוייקט הנפלא הזה ואני בטוח שבעקבות ההצלחה עוד ייצאו משלחות דומות ליעדים אחרים בהמשך.

שבת שלום.