פרשת עקב: מהי לא יהדות?

מאת: טובה בירנבאום

הרבה שנים אני מתעצבת על כך שהשיח בארץ אינו מתנהל בשפה יותר "יהודית"; שסוגיות שעומדות על סדר היום אינן מקבלות מקום גם במרחב של מושגים מתוך התרבות העשירה שלנו, כמו  חסד, כמו צדקה; כמו מדרש, כמו שמיטה; כמו תחום שבת, כמו כשרות (במובן הרחב ולא העסקני-רבני), כמו תורה, שליח ציבור ועוד ועוד.

השבוע, לעומת זאת, לאחר שני אירועי הרצח המחרידים שהתרחשו בכפר דומא ובירושלים, התנהל שיח ער על יהדות, או יותר נכון מהי לא יהדות. רבנים ונבחרי ציבור מיהרו להצהיר כי על אף העובדה כי המרצחים פעלו מתוך להט דתי, מעשים אלה אינם מייצגים את היהדות, הם מנוגדים לה בתכלית ומהווים הבנה ופרשנות מעוותת שלה. הרב יואל בין-נון, למשל, אמר כי "הקנאים אינם מייצגים את העם ולא את התורה", וכי "מי ששורף תינוקות כמו חמאס ודאעש, כאילו המיר את דתו".pic 2

אני למדתי בשלב מסוים לחשוד מיידית במי שמדבר על "היהדות"- בה' הידיעה. כי אין דבר כזה היהדות ומעולם לא היה; יש יהדויות ותמיד היו. התרבות שלנו, וזה הקסם שלה וסוד הישרדותה, היא פוליפונית, רב קולית, לגבי כל נושא שרק תבחרו, ואף בנושאים הבסיסיים ביותר תמצאו תימוכין לעמדות סותרות לחלוטין. אחרי הכול, התרבות שלנו התגבשה במשך אלפי שנים ועוצבה על ידי אנשים שונים במקומות שונים, שחיו בנסיבות שונות לחלוטין זו מזו. יתכן בכלל שכל כך הרבה אנשים על פני כל כך הרבה שנים יחשבו באופן זהה ויקדמו את אותם ערכים ואת אותן הדעות?

תגידו, אם כן, כי זוהי בדיוק הסיבה שעלינו להאמין כי כל אות ומילה בכתבים שלנו היא ביטוי של דברי אלוהים חיים, ואלוהים הרי הוא לעולם אינו "פג תוקף"; הוא חד משמעי, חד ממדי ואינו משנה את עמדתו אף פעם. באמת? אה, אז זהו שלא. בוא נציץ בפרשה שלנו השבוע, רק לשם הדוגמא:

במילים "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם"—אלוהים בפרשתנו מצווה את בני העם שלו לרצוח אנשים, נשים וטף חפים מפשע רק כיון שהם יושבים בארץ שהבטיח להם. אותו אלוהים, באותו טקסט, במרחק של שני פרקים הוא אל "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה", ועל כן הוא מצווה אותנו: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י). וכאילו שזה לא מבלבל מספיק, הוא גם מורה לנו- "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו".

אם נתבונן בחז"ל למשל, נראה כי לא כל כך מהר הם מצייתים והולכים בדרכיו; בסיפור המפורסם בבבא מציעא, "תנורו של עכנאי", מנהל רבי יהושע ויכוח צורב עם דעת האל עצמה, שבסופו של דבר מפסידה ומוותרת; ואברהם אבינו בפרשת וירא משמיע קול נחרץ מול קולו של האל, שמבקש להשמיד את  סדום במסגרת עונש קולקטיבי ללא הבחנה בין צדיק לרשע.pic 1

ישי שליסל, אם כן, שורפי התינוק עלי, יגאל עמיר וברוך גולדשטיין הלכו, אם כן, בדרך היהדות. כן, זה קשה לשמוע, אך גם להם יש אילנות גבוהים להיתלות בהם כמו פנחס, יהושע, רבי עקיבא, ו-כן, אפילו אלוהים, כפי שראינו.

אז איך מחליטים? איך בוחרים? אז הנה מילת המפתח- "בוחרים". כמו אברהם אבינו וכמו רבי יהושע, וכמו הלל בתקנת הפרוזבול וכמו עזרא הסופר ורבנו גרשום, שבחרו עבור עצמם ועבור קהילתם. ברוך השם קיים גם שיח אוניברסלי, והומניזם וזכויות אדם, וברוך השם אנו לא לבד בעולם וישנן מסורות ותרבויות עשירות ורבות סביבנו, שגם הן מונחות על שולחננו ולא רק הכתבים העתיקים שלנו; וברוך השם שיש גם חוק, שאגב, קול משמעותי בתרבות שלנו קורא לציית לו, גם אם הוא נקבע על ידי שלטון גויִי זר.

3660157867_6f16d698e3_o

photo by Guy Yitzhaki

הליכה עיוורת אחר אוסף מסוים של טקסטים, היא טמטום תרבותי, ולא משנה איזה אוסף של טקסטים. בכל מקרה ובכל מצב מתקיימת ברירה של מסרים והעדפה של מסר אחד על משנהו. והאחריות רובצת לא על הטקסט ולא על התרבות שמגישה אותו, כי אם על האדם שבוחר בו ובערכים על פיהם הוא מנהיג את חייו ואת חיי ילדיו.

אז אני מצטערת, הרב בין נון, אדוני הנשיא, הרבנים הראשיים וכל המתגייסים להסביר ולדייק: אתם לא צריכים לגונן על היהדות; גם כי היא לא קיימת כישות אחת, וגם כי היא לא טורחת לגונן על עצמה. בכך שאת אומרים "זו לא יהדות" אתם למעשה פותחים דיון פרשני לגיטימי לכאורה, שהמסר שלו הוא שמותר לפעול על פי תפיסה סובייקטיבית של טקסט כזה או אחר.

אז חברים, מה לעשות? גם זו יהדות. אז מה.

שבת של שלום!

…אז לחם עם ריבה!
את בעצם טוענת (אולי כדי להגן על מיעוטים נרדפים?) שמותר לפרש את היהדות כפי שנראה לנו. אני בהחלט מסכים עם הדעה הזו, כי כל אחד באמונתו (או לא).
על צד הדרש, יכול להיות שאת טוענת שהתורה והיהדות היא רק אספקלריה של החיים, ולכן לא צריך להתרגש מכל זה, זה קורה.
אבל יש גבול ל״חופש המוחלט״ הזה והוא עובר בדיוק בגבול שביני לבין האחר – אין לו שום זכות לקחת את חיי, ולא לי את שלו. ולא רק את חייו, אלא גם את רצון הביטוי החפשי שלו, באותה החוקיות.
חייבים לגנות.

Reply
  • אוגוסט 8, 2015 at 9:42 am
    Permalink

    דברים מענינם שאני מסכימה איתם חוץ מהסיום "גם זו יהדות, אז מה". יהדות שכזאת יש להוקיע ולהזכיר לכולם שאם ברצוננו להיות אור לגויים אל נהיה שטופי קנאות ונוטפי דם.
    שבוע טוב

    Reply