פרשת כי תצא: על שילוח ותשליך- מחשבות על טקס מקסים שדורש תיקונים

מאת: טובה בירנבאום

אחת המצוות המוזרות בתורה מופיעה בפרשה שלנו השבוע- שילוח הקן:

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ, או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים- לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים; שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"

היה ונתקלתי בקן ובו עם ציפור וגוזלים או ציפור וביצים, עלי להימנע מלקחת לעצמי את הגוזלים או הביצים למול עיניה של הציפור, אלא לשלח אותה לפני כן. ויכוח מרתק בין הפרשנים משתרע על פני דורות בשאלה האם עלי לבצע את המצווה רק במקרה ונתקלתי בקן ורק אם יש בי רצון בגוזלים או בביצים, או שעלי להשתדל לקיים את הציווי, לקוות שיקרה בדרכי קן וכשכך- לשלח את האם גם אם אין לי שימוש בגוזלים או בביצים.

לרב יוסף קאפח, למשל, אין ספקות בעניין, וכך הוא קובע בפירושו למורה נבוכים של הרמב"ם:

 "… אם אין תאוותך גוברת עליך לשלול את הביצים או האפרוחים- הנח להם; אל תחריד את שלוותם ואל תפריע את מנוחתם. כי כל טעם שילוח האם כדי שתעזבם לנפשם. ולא כדעת הסוברים כי יקרה קן צפור לפניך חייב אתה להיטפל להם אף אם אינך צריך את הוולדות".

הרב קאפח מתמודד כאן עם פרדוקס: מצוות שילוח הקן, שניתן להתרשם כי טעמה הוא להימנע מלצער את הציפור, עלולה להפוך לאקט אכזרי שיוצר, למעשה, את הפעולה ההפוכה; ועל כן, לדעתו יש להימנע מלכתחילה מלחמוד את תכולת הקן ולהניח לציפור לנפשה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תפילת "תשליך" בראש השנה, בפארק מרום נווה ברמת גן. צילום: ד"ר אבישי טייכר

אנחנו מכירים, לצערנו, את התופעה בה במסגרת הדבקות ברצון לקיים מצווה מסוימת ויהי מה, מתבצעים מעשים שסותרים את עצם מהותה המוסרי של המצווה. מצוות השמיטה, למשל: ההיגיון הסוציאלי היפהפה מאחוריה מגביל את מושג הבעלות בחברה, ומאפשר לאדם ולאדמה לנוח ולעני להירגע מטרדות הפרנסה; ההתמקדות בהיבט הטכני בלבד וקיום מניפולציות על מיקום אדמת הגידול וזהות בעליה- מאבדת אתו מהותה של המצווה ויוצרת את הפעולה ההפוכה בכך שהיא מייקרת את התוצרת לצרכן, מפחיתה את הרווח לחקלאי ובעיקר מפרנסת עסקנים למיניהם. כך אנו רואים, לצערנו, גם בנוגע לחג הפסח, שהופך מחג של חירות לחג של שיעבוד; שבת, שהופכת מיום של הרמוניה ומילוי מצברים רוחניים ותרבותיים לסלע מחלוקת לא הרמוני בכלל ובטח שלא תרבותי, ועוד ועוד תופעות שחז"ל קראו להן בעצב 'חסיד שוטה'  או 'נבל ברשות התורה'.

ישנו טקס מקסים אך מעורר מחלוקת- התשליך- שעלול אף הוא ליצור מצב של 'מצווה הבאה בעבירה'; למן המאה ה15, החלו יהודים בקהילות  מסוימות בעולם לגשת בראש השנה למקור מים סמוך- נהר, באר או אפילו כיור או בריכה, ובו 'להשליך' את החטאים מן השנה החולפת באקט סמלי של ריקון הכיסים. כילדה בעיר בני ברק, שבה אין ממש סחנה או חצבני, היינו עולים על גגו של בניין גבוה ומדמיינים שאנו רואים מרחוק את הים. שם היינו אומרים את הטקסט המסורתי של הטקס ומרוקנים כיסים דמיוניים מחטאים דמיוניים. לימדו אותי שזהו מנהג חביב אך לא יותר מכך.

אני עדין זוכרת את התדהמה שאחזה בי כאשר ביליתי לראשונה את ראש השנה בארה"ב בהיותי די צעירה ודי דתייה, וגיליתי שהקהילה שאירחה אותי, שׂמה את טקס התשליך במרכז היום וכי חבריה מקפידים עליה הרבה יותר מאשר על מצוות השופר, שהיא הרי ציווי מן התורה. כשקצת גדלתי והתחלתי להציב סימני שאלה על ההיררכיה המסורתית של הפרקטיקה הדתית- מצוות מן התורה, מצוות שתוקנו ע"י חז"ל ומנהגים מאוחרים- של יהודי האורתודוקסי, כמובן, זהו מפתח מרכזי בשיקולים היומיומיים של אורח החיים היהודי- והתחלתי להתבונן במימד התרבותי, מוסרי ורגשי של הטקסים שלנו- התאהבתי לחלוטין במנהג והצלחתי, לשמחתי, להשתחרר מן השיפוטיות בה הורגלתי להתבונן במי שבחר להתייחס לתרבות היהודית מנקודת מוצא שונה משלי.

התדהמה השנייה שחיכתה לי הייתה העובדה כי הקהילה הנחמדה בניו ג'רזי שאירחה אותי לא כל כך הקפידה על הטקסט המסורתי של הטקס ולא רוקנה כיסים דמיוניים, אלא שילחה על פני המים פתקים וסירות נייר צבעוניות, עליהם נכתבו החטאים והחרטות מן השנה החולפת. הצורך באקט מוחשי שמסייע בהפנמת  מהות הטקס ריתק אותי, אך הזלזול בסביבה לא נתן לי מנוח. עד היום עדין מציקה לי מאוד המחשבה כי במסגרת קיום מנהג קהילתי חינוכי יפה, בו נערך חשבון נפש פנימי המלווה באקט של תיקון והתחלה מחדש, נוצר אפקט הפוך לא חינוכי בעליל של קלקול וזלזול.

השנה חשבתי על כך שבעצם הרעיון של 'השלכה' כבר לא ממש נתפס כדבר לגיטימי; אחת המסקנות של חוק שימור האנרגיה היא כי אין יש מאַין ואֵין 'אַין מיש'; שום דבר ביקום אינו יכול באמת להיעלם, אלא הוא מתפרק למרכיביו הכימיים במקרה הטוב, או נשאר בעולם כפי שהוא כגורם מזהם במקרה הלא טוב. במחשבה נוספת, נוכל לומר גם על הטעויות שלנו כי לא נוכל באמת להשליך אותן ולקוות שייעלמו מן העולם, כיון שהנזק כבר נעשה; אלא ניתן אולי להתבונן בהן, ללמוד מהן ולהשתפר. למעשה מתקיים כאן אקט של מיחזור; ניטול את האלמנט שכבר אינו נחוץ לנו או שברצוננו להיפטר ממנו, וניצור ממנו דבר חדש, שימושי ורלוונטי.

ברל כצנלסון הביע רעיון דומה על התרבות היהודית עצמה בטקסט נפלא:

"דור מחדֵש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות; הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש" (מתוך: חורבן ותלישות).

אני מזמינה אותנו לחשוב כיצד לא נצא נבלים ברשות התורה בבואנו לשמר מנהג עתיק ויפה, אלא נעשה בו תיקונים יצירתיים על מנת שנוכל לתקן את עצמנו, אך לא על חשבון קלקול העולם שלנו ופגיעה בעתידם של הדורות  הבאים. רעיונות יתקבלו בברכה…

שבת שלום!