פרשת כי תבוא: על ברכות, קללות, שכר ועונש

מאת: טובה בירנבאום

מכמיר לב לראות כיצד משה מגייס את כל כשרונו הדרמטי (ויש לו כזה), על מנת להשאיר רושם משמעותי על העם הנכנס לארץ, רגע לפני היציאה לדרך החדשה, שתהייה כבר ללא פיקוחו הצמוד. הוא מצווה אותם לקיים טקס מרשים עם כניסתם לארץ: עליהם להתחלק לשני מחנות, לעמוד על שני הרים סמוכים- הר גריזים והר עיבל- ולקרוא שורה של ברכות וקללות שיחולו על ראשו של המקיים את דבר השם או המפר אותו (בהתאמה).

הפרשה הזו נקראת בכל שנה על סף הימים הנוראים, ימים שבהם, ע"פ המסורת, מעשינו הטובים נמדדים ונשקלים מול אלה הפחות טובים, והם שגוזרים את דיננו לשנה הבאה. הפרשה שלנו אכן מתמקדת בענייני שכר ועונש והיא מנסחת זאת בתבנית מוכרת:

"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל-מִצְוֹתָיו… וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ… בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה, בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ…"

ומנגד:

"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ… וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ… אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה… אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ…" (דברים כח).

אבל בואו נודה על האמת; לא כולנו מאמינים בסיפור על הספרים הנפתחים, על המֹאזניים האלוהיים ועל השערים שאט אט נסגרים; חלקינו אמנם גאים מאוד בתרבות שלנו ובערכיה, אך לא נתקפים חִיל ורעדה למשמע קולו של השופר הקורא לנו למהר ולעשות תשובה.

יום כיפור בינה

יום כיפור בישיבה החילונית בינ״ה בתל אביב. צילום: תמר חלוצי

עם כל זאת, חגי תשרי נוסכים בנו התרגשות מיוחדת; כמה שיגידו לנו שחודש ניסן הוא זה שהוכתר לראש החודשים- זה לא יעזור; אף אחד לא ייקח מתשרי וראש השנה את הבכורה.

אז אם לא תשובה ותפילה, אז מה כן?

גם כאן הפרשה נחלצת לעזרתנו: לפני מְטַר הברכות והקללות, מופיע טקסט קטן אך מאוד מוכר, ובו גם עומק וגם סיפור יפה. זהו הטקסט שנאמר ע"י מביא הביכורים כאשר הוא מניף בפני אלוהיו את הטנא המלא וגדוש כל טוב:

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה… וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָֹה" (שם, כו).

ברגע של התחדשות, התרגשות והכרת הטוב, מתבונן החקלאי בסיפור שלו; בעבר שלו ושל עַמו, אשר שופך אור על ההווה ועל העתיד שלו. הוא אינו מדבר על המצוות  שקִיים, ואשר בזכותן היטיב לו אלוהיו ובירך אותו ביבול; אלא שבאותו רגע משמעותי הוא שואל "מי אני וכיצד הגעתי לכאן". שימו לב שבסיפור הקצר הוא מזכיר את הירידה למצריים, השיעבוד, הגאולה וההגעה לארץ ישראל, אך משמיט פרט מרכזי- מעמד הר סיני וקבלת התורה. ההתניה האוטומטית של שגשוג כלכלי בקיום מצוות וציות לאל אינה מופיעה כאן, אלא היא מפנה את מקומה לטובת התבוננות בסיפור הרחב יותר.

יום כיפור בינה2

יום כיפור בישיבה החילונית בינ״ה בתל אביב. צילום: תמר חלוצי

אני אוהבת לפתוח כל שנה את טקס יום כיפור בנימה אישית: אני משתפת את הסובבים אותי בכך כי זהו רגע בו אני מתחברת לסיפור שלי; מתחברת בשני אופנים- לאורך ולרוחב: אני מתחברת לסבא שלי, זכרונו לברכה, ולסבא שלו ולסבא שלו, שבליל יום הכיפורים בכל שנה אמרו את אותן המילים שעוד מעט נאמר אנחנו- "כָּל נִדְרֵי. וֶאֱסָרֵי. וַחֲרָמֵי. וְקונָמֵי". וברגעים הללו הספרים והמאזניים והשערים, שסבי ודאי ראה אותם לנגד עיניו, הם אינם מרכז הסיפור; אלא אנחנו, הטקסט, ומי שאמר אותו לפנינו.

החיבור השני הוא חיבור לרוחב: אני מתחברת לאבי, יבדל לחיים ארוכים, שבאותם הרגעים ממש (או כמה שעות קודם, תלוי בגיאוגרפיה), בבית הכנסת שלו, עובר לפני התיבה ושר את אותו הטקסט. גם הוא, כסבי, אומר אותו מתוך חיל ורעד של יום הדין; וגם, כנראה, היהודי בבריסל, היהודייה באוקראינה והקהילה במלבורן. אבל באותה שעה אנחנו מחוברים זה לזו, לא בגלל שכר ועונש ולא בגלל מצווה זו או אחרת, אלא בגלל שכולנו מאותו הסיפור.

מופלא בעיני שהפרשה שלנו השבוע מציעה לנו את שתי הדרכים לחוות את הסתיו היהודי. והיא לגמרי לא חשה צורך לומר לנו מה נכון יותר.

שבת שלום!