עבודה שחורה: על תחילת דרכם של אהוד בנאי והפליטים

מאת: איתי שמי

את אהוד בנאי לא צריך להציג. אם תנסו לעשות רשימה של הדברים שהכי מבטאים "ישראליות", חמקמק המונח ככל שיהיה, הוא ודאי יכנס לרשימת המאה, וסביר להניח שאי שם בחלק העליון. מה יש בו שהופך אותו לכל-כך ישראלי? האם זה השילוב בין מזרח למערב? איש העולם שנולד בירושלים ואכל כנאפה בסמטאות העיר העתיקה, אבל גידל שיער עד המתניים, גיטרה על הכתף, צו גיוס ביד, בזמן שגיבורי התרבות שלו נמצאים הרחק במערב (גינסבורג, דילן ועוד רבים וטובים).אהוד_בנאי צילום אודי אבן חיים

נדמה שהכל מצוי בביוגרפיה שלו: ירושלים, קן בורוכוב בגבעתיים, שרות נח"ל בקיבוץ, לונדון, אמסטרדם, ניו יורק, הרי הגליל ושוב ר"ג/גבעתיים. גם ההתקרבות אל הדת והאמונה, יחד עם שמירה על השקפת עולם שוחרת שלום ולא לאומנית או מתלהמת מוסיפה תבלון לנזיד הכל כך ישראלי הזה.

ב-2012 הוציא בנאי ספרון קטן בשם "זה המקום" ובו ששה ספורים קצרים, חלקם אוטוביוגרפיים, חלקם פרי הדמיון, שחיברו לי היטב את הפסיפס המכונה "אהוד בנאי". סיפורים האוגדים בתוכם את תקופת הנדודים, ההתבודדות בגליל, ההתקרבות אל הדת והחיפוש המתמיד אחרי איזו אמת פנימית. הם נתנו רובד נוסף לשיריו.

כמו אייקונים תרבותיים אחרים, נדמה לנו שהוא תמיד היה איתנו. אז יש לי חדשות בשבילכם, זה לא ממש ככה. ההתחלה בהחלט לא היתה פשוטה.

לא מזמן כתב אורי כהן, שליווה את אהוד בנאי והפליטים בתחילת דרכם, את זכרונותיו מאותה תקופה (וללא קשר, נעשה גם סרט בשם "חייב לזוז" המספר את סיפור התקופה המדוברת). אורי היה שם בזמן העבודה על התקליט הראשון וניהל את הלהקה בזמן ההופעות. בשלב מאוחר יותר (94) הקים את להקת "עשב בר". הלהקה בישרה גל שנוצר לאחר מכן ב "מוסיקת העולם", מכרה לא מעט דיסקים, הופיעה רבות בישראל ובעולם, יצרה שיתופי פעולה רבים עם אומנים שונים מהעולם, יצרה מוסיקה לסרטים ולמחול והוציאה לאור שבעה דיסקים. הלהקה פעלה עד 2006.

כהן חי עכשיו בכפר אידיאני אי שם בפרו, מנהל בית הארחה, וממשיך ליצור מוזיקה. לרגל הגעתו של אהוד בנאי להופעה אצלנו בעמק, פניתי לאורי בבקשה לשתף את זכרונותיו מאותה תקופה. באדיבותו הרבה הוא נענה לבקשתי ואני מביא את דבריו כלשונם:

אהוד בנאי והפליטים – הלב שקפא הפשיר – חלק א'

עוד לפני שזימזמתי את "בלדה לעוזב קיבוץ" בעודי מהלך פעור עיניים על המדרכות המפוייחות של תל אביב סיטי מצאתי את עצמי בלב ה"סצינה" – גלי צה"ל בשנות השמונים היתה מקום מבעבע, מקום בו קבוצת אנשים הרגישה לרגע אחד ארוך שהיא בשליחות. יוד קוטנר, שרון מולדאבי, מיכל ניב, לאה עוז, דנה פיינרו וגם אנוכי הרגשנו שמוסיקה היא מפתח להרחבת התודעה וככזו ניגשנו אליה ביראה רבה.

צילום: הרמן חנניה

אני בעיקר בחרתי אז להתמקד ברטרו לשנות השישים, מדי פעם הייתי שם בתוכניות אותן ערכתי גם את ניק דרייק, ואן מוריסון, ג'וני מיטשל ופולק שמעורר את נימי הלב.

היום בו שמעתי לראשונה את " עיר מקלט " ואת " עגל הזהב " של אהוד בנאי היה, איך לומר ? סוג של הלם תרבות. באותו זמן " מינימל קומפקט " כבר שילבו השראה ממוטיבים ים תיכוניים במוסיקה המופלאה שהם יצרו אבל זה היה באנגלית. יהודה פוליקר וטנגו התחילו לגעת בכיוון הזה וחוץ מזה? נאדה. עד שהגיעו שני התקליטונים האלה ( וגם יידיש רסטאמן ) ועוררו מרבצם מאוויים עמוקים – ככה צריכה להישמע מוסיקת רוק כנענית.

 

באותם ימים הגיע לישראל להופעה ג'ון מרטין האגדי וקבוצה קטנה (אולי 150 איש) הגיעה בהתרגשות לחזות במופע. כחימום עלו לבמה קבוצת מוסיקאים שבמבט ראשון נראו סהרוריים משהו. זו היתה הגרסה הראשונה של "אהוד בנאי והפליטים" המופע שלהם היה קצר והשאיר בי טעם לעוד.

לא יכולתי לדעת באותו ערב שכעבור זמן לא רב דרכינו ייפגשו וביחד ניגש להקלטות האלבום העברי שישנה את מהלך ההיסטוריה הישראלית, אלבום ולאחריו הופעות שגם הן ייחרטו עמוק בלבבות אלו שזכו להיות נוכחים בהן (לא היו רבים כאלו אז).

לפני שחרורי מהצבא הגיעה למחלקת המוסיקה בגל"צ פנייה מחברת התקליטים CBS , הם חיפשו מישהו שיהיה מגלה כשרונות לחברה ומפיק אומנים שכבר חתומים בה. קיבלתי את התפקיד.

בחדרי שבמשרדי החברה היה פטיפון וטייפ קלטות על מנת לשמוע את החומרים שאומנים שונים שלחו לחברה. קלטת ועליה היה רשום " אהוד בנאי" קפצה מתוך הארגז והחלה להתנגן. כל השירים היו בשני אקורדים, Em ו Am, שירה מהוססת של אהוד, נגינה מאד לא מרשימה בגיטרה אקוסטית, אבל הנשמה, הנשמה הגדולה של האיש ושיריו לא היו זקוקים לפירוטכניקה. התקשרתי לאהוד, ביקשתי שיגיע לפגישה. אהוד הגיע עם שני אנשים שנראו כל כך שונים ממנו. היו אלו יוסי אלפנט ורונן בן טל.ehud_banay_vehaplitim_c

שניהם היו אושיות תל אביביות בגל החדש, יוסי עם "להקה רטורית" ורונן עם "אור כשדים" – אהוד היה בתחילת שנות השלושים שלו, מאד נבוך, נרגש ואפילו מבולבל.  הוא אמר לי "יוסי ורונן יפיקו לי תקליט, רונן פתח עכשיו אולפן חדש במרתף "בית ציוני אמריקה" לאולפן קוראים DB ואם תתנו לי תקציב אקליט שם את האלבום".

יוסי היה לבוש בבגדי "גל חדש", שערותיו קוצים וכל שפת גופו היתה של בחור צעיר הנמצא בתוך "סרט", סרט שבו הוא הכוכב. רונן היה שקול יותר, קצת איש עסקים. אהוד נראה היה כנווד המחפש מקום.

הרבה וויכוחים עוררתי בחברת CBS עם הרצון שלי להחתים את אהוד בנאי. מנכ"ל החברה, דני ידין, התנגד בכל תוקף, הוא החליט להחתים אז את אדם ואת דפנה דקל ולא פעם שאל אותי "אהוד בנאי? איך אפשר לשים את האיש הזה על פוסטר ולמכור תקליטים?" אחד האנשים שעזר לי אז לשכנע את הנהלת החברה להחתים את אהוד היה יעקב גלעד. יעקב עם מגע הזהב שלו (גלי עטרי, יהודה פוליקר) קיבל כבוד רב מדני המנכ"ל ותמיכתו בהחתמת אהוד היתה מאד מכרעת בעיניי.

התחלת המסע המשותף לא בישר טובות, דני החליט שיוקלטו רק שמונה שירים, שאליהם יצורפו ההקלטות של "עיר מקלט" ו "עגל הזהב" (הקלטות בהם השתמשו במכונת תופים) ושלא יצורף דף מילים לתקליטים ולקלטות על מנת לחסוך בכסף.

ההקלטות החלו במרתף של בית ציוני אמריקה עם בקבוק עראק על הקונסולה, עם קבוצת אנשים שלרובם היתה זו חווייה ראשונית (הטכנאי מני בז'רנו, העוזרת שלו, תימורה, גיל סמטנה, נעם זייד (הלוי), אהוד עצמו. היחידים שהיה להם נסיון של ממש היו יוסי אלפנט וג'אן ג'אק גולדברג. 

זהו הפרק הראשון בסיפור. בשבוע הבא- ההמשך שיביא את אחד מאלבומי הרוק-פסיכדליה הגדולים ביותר שנוצרו בתרבות הישראלית ואיתו את הלהקה שיצרה תופעה והשראה תרבותית.

שבת שלום.