שיחת חו"לין עם משפחת בר סלע על החיים בישראל אחרי 10 שנים כאן

כמעט 10 שנים התגוררו שירה, אודי ושלושת ילדיהם בארצות הברית. עם בית יפה ומרווח בלוס גטוס, עבודה מספקת, חינוך טוב לילדים ואינספור טיולים, החליטו תוך חודש וחצי לקפל הכל, לשנות כיוון, ולחזור לישראל.

אם שואלים אותם מה גרם להם לעשות את הצעד הזה? קשה להם להצביע על סיבה אחת ספציפית, אך הידיעה שיחזרו הייתה שם תמיד. אמנם, הנוחות והשגרה הרגועה כאן איכשהו גרמו להם "קצת" לחרוג מהשנתיים שהם הקציבו לעצמם עם היציאה מישראל, אבל לכל אורך שהותם כאן היה ברור שהחזרה היא רק עניין של זמן.image

כיום, כשנה אחרי החזרה לישראל ישר לתוך "צוק איתן", הם מצליחים להביט אחורה, לעכל את השנה המטלטלת שעברה עליהם- את המלחמה, את ההסתגלות של הילדים, את המנטליות, את יוקר המחייה, את החיים שהיו להם באמריקה ואת החיים כעולים חדשים במדינה שלהם.

את המעבר לארה"ב יזם אודי שתמיד חלם על אמריקה וקיווה שיום אחד הוא גם יוכל לחיות בה. כשקיבל את ההצעה לרילוקיישן, קיוותה שירה עמוק בפנים שהיא לא תצא לפועל, אבל אחרי שהוא הבטיח שזו חוויה שלא תתארך מעבר לשנתיים, היא התרצתה. באותה תקופה התגוררו ברעננה, את הדירה הם כמובן לא מכרו, לא עשו ניתוק תושבות ולדבריהם אפילו נמנעו מלקנות רהיטים חדשים בשנה הראשונה שלהם כאן.

"הגענו עם רועי, שהיה בן 10 חודשים, ועם הידיעה שהמעבר הוא זמני", נזכרת שירה, "התמקמנו בקופרטינו ושכרנו בית עם 4 חדרי שינה ב-2100$. הנחיתה כאן לא הייתה קלה. זו הייתה תקופה של חורף, הייתי עם תינוק קטן ולא היה לי מושג אפילו מה לעשות כשהיה לו חום. גם העובדה שהוא היה קטן ולא הלך למסגרת, הקשתה על היכולת להכיר אנשים חדשים, אבל לאט לאט התחלנו להרחיב את חוג החברים, יצאתי לעבוד כמעסה רפואית ונכנסנו לסוג של שגרה נוחה ומהנה. כעבור שנה וחצי, כשבעלת הבית העלתה את שכר הדירה, החלטנו לעבור לאיזור של ווסט סן חוזה שמאוד אהבנו. באותה תקופה נולדה רוני, בתנו השנייה, ואז גם המשבר הגדול של 2008 החל להראות את אותותיו. החברה שאודי עבד בה כמנהל כספים נקלעה לקשיים והאווירה הכללית הייתה לא נעימה. זה היה השלב הראשון שחשבנו על חזרה לארץ, אבל אז קיבל אודי הצעה לעבוד בסאטרט אפ מבטיח עם חבר'ה טובים שהיה ממוקם בסנטה ברברה. התכנון היה לעבור לשם לשנה ואז לחזור לסיליקון ואלי, שם תתמקם החברה בסופו של דבר.

את התקופה בסנטה ברברה מתארת שירה כלא פחות ממושלמת. כחודשיים אחרי שהגיעו גילתה שהיא שוב בהריון ולכן היא החליטה לקחת פסק זמן מן העבודה ולהעביר את ההריון ברוגע ובכיף. הם טיילו הרבה, הכירו חברים אמריקאים טובים ונהנו מהשמש והים. כשחזרו בתום השנה לסיליקון ואלי, אז נפל לשירה האסימון שהיא רוצה להמשיך ולחיות בארה"ב. "הבנתי שכמה שהיה טוב בסנטה ברברה, עדיין היו חסרות לי ארוחות השישי עם החברים, היציאות בערב עם החברות ובכלל הייתה חסרה לי הקהילה המדהימה שיש בעמק. התחושה היתה שאנחנו חוזרים הביתה ולכן החלטנו לקנות בית בלוס גטוס. לשמחתנו, הצלחנו לתפוס את המחירים שהיו ממש בקרקעית אחרי המשבר הגדול, והאיזור ובתי הספר היו מצויינים.

כארבע וחצי שנים התגוררו בלוס גטוס, טעמו גם מחיי קהילה אמריקאית וגם ישראלית. לדבריהם, משברים צצים כל הזמן וכמו בכל מקום, החיים בארה"ב רוויים עליות ומורדות ותמיד בזמן משבר עולה השאלה האם הגיע כבר הזמן לחזור לארץ או לא?

אולם, את ההחלטה על החזרה דווקא לא לקחו בזמן משבר. "יום בהיר אחד, קיבל אודי שתי הצעות עבודה מעניינות בישראל שהיו מעין סימן שמשהו טוב מחכה לנו שם", מספרת שירה, "רועי היה בן 9.5, מתקרב למידל סקול, הרגשנו שכבר חווינו, ראינו, עשינו מספיק ואולי צריך לנצל את חלון ההזדמנויות הזה ולחזור כל עוד הילדים עדיין קטנים והמהלך לא מורכב מידי. כשמפעילים את השיקולים האם כדאי לחזור או לא, תמיד מוצאים סיבות למה לא לעשות את זה. לכל אורך השהות שלנו בארה"ב, ראינו את עצמנו ואת ילדינו כישראלים, היינו מעורבים בקהילה הישראלית והיה לנו חשוב שהילדים יידעו מה זה יום הזכרון ויכבדו את יום כיפור. גם בקהילה האמריקאית היינו מעורים וכמה מן החברים הכי טובים שלנו היו משפחות אמריקאיות שאנחנו עדיין שומרים איתן על קשר, אבל לא משנה כמה השתלבנו, תמיד ניקרה תחושת הזרות, שאנחנו נמצאים במקום שהוא לא באמת הבית והסביבה הטבעית שלנו. כשהייתי לוקחת את הילד לבייסבול ויושבת עם כל האמהות האמריקאיות היה לי אמנם מאוד נחמד, אבל עדיין הרגשתי שאני פחות טבעית, פחות אני ושכל משפט שאני אומרת, אני צריכה לשקול ולהיות זהירה יותר.

בכל שלב שאודי התקדם בראיון וקלטנו שזה הולך לקרות, תחושת הפחד התערבבה עם התרגשות גדולה. ביום שהוא קיבל את ההצעה, לא הצלחנו להירדם בלילה. היה עצב מאוד גדול, בעיקר בגלל הפרידה מהחברים שהפכו למשפחה, מהמקום שהיה כל כך טוב אלינו וגם מהחברים האמריקאים שהבנו שכנראה לא נפגוש לעולם. הרי ישראלים באים לביקור בארץ או חוזרים לתמיד, אבל את האמריקאים אנחנו משאירים מאחור וזו הייתה תחושה מאוד קשה.

גם אחרי שנחתם החוזה וכבר היה תאריך יעד לחזרה, עדיין היה לנו קשה להודות שאנחנו חוזרים. כשדיברנו על זה עם אנשים, היינו אומרים בחצי פה 'כנראה שאנחנו חוזרים לארץ'. תוך חודש וחצי מכרנו בית, קיפלנו חיים שלמים של 9.5 שנים ונתחנו בישראל ישר לתוך המלחמה. למחרת היום שנחתנו, אודי כבר התחיל לעבוד ואת כל הביורוקרטיה המתישה עשיתי לבד עם ילדים בחופש גדול ומתקפת טילים בכל הארץ.

זו הייתה תקופה מאוד לא קלה, בלשון המעטה. ההסתגלות הייתה מאוד קשה, היו המון אכזבות וציפיות שלא התממשו ולקח זמן להתרגל לקצב השונה.

למעשה, עזבנו את הארץ עם תינוק קטן וחזרנו עם שלושה ילדים, כך שלא הכרנו את מערכת החינוך בארץ ואת כל תרבות גידול הילדים פה. בביקורים בארץ הכל נראה נוצץ, כולם מתאמצים להיפגש, מטיילים הרבה ויש זמן איכות עם המשפחה החמה והעוטפת. אבל פתאום כולם שקועים בשגרה שלהם, החברים שעזבתם תפסו כיוון ופחות שומרים על קשר ואתם קולטים שהחיים האמיתיים מתחילים. אך כמה שהיה קשה לנו, לילדים ההסתגלות הייתה יחסית קלה. העברית של שלושתם הייתה טובה, אבל עדיין לרועי היה חסר את אוצר המילים הנדרש לילד בכיתה ד', מה שתסכל אותו מאוד וגרם לו לבכות כמעט כל ערב בהתחלה. מבחינה חברתית ההסתגלות הייתה מדהימה. תוך רגע הוא היה מוקף במליון חברים והוא התמכר לדברים הטובים כאן שבראשם- העצמאות הגדולה שיש לילדים. הילדים קובעים לעצמם את הפליי דייטים, הולכים לבד לבית הספר, נשארים לבד בבית ומתניידים כמעט לכל מקום בעצמם. זה נותן להם בטחון ותחושת אחריות גדולה שלדעתנו מאוד מבגרת ומחשלת אותם. גם נועה (בת 4), שנכנסה ישר לגן עירייה, פורחת כאן. מגן פרטי עם 12 ילדים ו-2 גננות, היא נכנסה לגן עם 36 ילדים והיא נהנית מכל רגע, מהר מאוד היא הפכה לישראלית לכל דבר.

למרות שבמקור שירה ואודי מתל אביב והרצליה, אחרי החזרה החליטו להשתקע דווקא בהוד השרון, שם גם אודי עובד. באזור בו הם גרים, חיות כ-7 משפחות שחזרו מהסיליקון וואלי כך שבנוסף למשפחה שמאוד עוזרת, תמיכה ואוזן קשבת יש להם בשפע.

חוג החברים שלהם כיום כולל בעיקר את אלו שחזרו מארה"ב ,הם נהנים מהאוכל והקרבה למשפחה וגם מבחינה תעסוקתית אין להם תלונות. אודי עובד כסמנכ"ל כספים בחברה ציבורית ושירה עובדת כמעסה רפואית בבית חולים מאיר ובחברות היי טק גדולות. לדבריה, כשבועיים לאחר שהחלה לחפש עבודה היא כבר מצאה את עצמה עובדת ומההיכרות שלה עם הנשים שחזרו מרילוקיישן, לאף אחת מהן לא היתה בעיה למצוא עבודה, אלא להיפך, הן מצאו מהר מאוד ואף שדרגו את מעמדן המקצועי בהרבה מעבר למה שהתרגלו בארה"ב.

לקרבה למשפחה ולעובדה שלילדים יש קשר יומיומי עם הסבא והסבתא, הדודים ובני הדודים שלהם, מבחינתם אין תחליף. אף פעם אין תחושה של לבד ותמיד יהיה מי שיעזור לך. גם החברויות הן אחרות לדעתם בישראל, "כשגרנו בדירה הזמנית עם הנחיתה, ישר התחברתי עם כל הנשים בבניין והיום הן החברות הכי טובות שלי, מספרת שירה, "אין את הגינונים, הכל יותר זורם וחופשי וזה נורא כיף. הבית שלנו היום כל הזמן פתוח, הילדים נכנסים ויוצאים, נפגשים עם חברים מבלי לתכנן שבוע מראש ובסך הכל מאוד מאושרים וזה עוד מבלי שדיברנו על הים של ישראל, שלא צריך ללכת אליו עם מעיל".

  • אוקטובר 12, 2015 at 12:55 pm
    Permalink

    שירה, מכירה אותך באופן שטחי מקבוצת אמהות אי שם מלפני תשע שנים. אהבתי לקרוא את הדרך שעברת ואת זה שאת מרוצה בארץ. אני כאן כבר 10 שנים ומתכננת חזרה לארץ בקרוב ודברייך עודדו אותי. נתת לי תקווה. יישר כוח!

    Reply
  • אוקטובר 10, 2015 at 9:41 am
    Permalink

    ליוויתי אתכם מהשבוע הראשון שהגעתם לארץ ואני מאד גאה בכם
    ןמעריכה את מה שעשיתם. יישר כח
    מי יתן וגם בנותי שגרות בקליפורניה תעשנה גם הן עלייה ונזכה להנות
    מחברתן כל עוד אנחנו עדין במיטבנו.

    Reply