שנתיים למותו של המוסיקאי לו ריד

מאת: איתי שמי

כבר שנתיים שהוא לא אתנו, האיש שאהב ללכת בצד הפראי של החיים, הצליח לעצבן את כולם וגם לכתוב כמה מהשירים היפים ביותר 

PROthierry ehrmann

שיש.

לו ריד, יהודי יקר ומוזיקאי מחונן, גדל וחי בניו יורק. אביו, שהיה יועץ מס, שינה את שם המשפחה מרבינוביץ לריד (מעניין אם לו היה מגיע לאותה הצלחה עם השם לו רבינוביץ…). לו סבל מחוסר יציבות נפשית ואף נתקף בהתמוטטות עצבים בשנתו הראשונה בקולג', מה שהוביל לטיפול בשוקים חשמליים בבי"ח פסיכיאטרי. הדבר יכול אולי להסביר במעט את הכעס והזעם שהיוו חלק כה אינטגרלי מדלק הבערה ביצירתו.

אחרי כמה להקות בוסר, הוא התפרנס ככותב להיטים בתשלום עבור חברת תקליטים. הוא פגש את ג'ון קייל לאחר שפארודיה שכתב על ריקודי התקופה נלקחה ברצינות והחברה הקימה להקה אד-הוק שתבצע את הלהיט הפוטנציאלי. יחד עם ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר הקים את להקת הוולווט אנדרגראונד. למען הדיוק, היה מתופף לפני מורין טאקר שפרש מסיבות אידיאולוגיות כשהלהקה קיבלה כסף עבור הופעה (קפיטליסטים, טפו, באמת איום ונורא…). די נדיר היה לראות אשה על התופים באותה תקופה, אולם סגנון התיפוף הפשוט והמדיטטיבי של מורין מהוה חלק חשוב בצליל הלהקה.

ב1965 הם פגשו את אנדי וורהול שהפך להיות מנהל הלהקה.  מחתרת הקטיפה החלה ליצור בעיקר ב"פקטורי", אותו בית חרושת ישן שאנדי וורהול שכר ב 100$ לשנה (מחיר הגיוני למנהטן, לא?) והפ

10543624504_bc41218bd4_o

ך לסטודיו. הפקטורי הפך להיות אבן שואבת לכל מיני אמנים אוונגרדים, טיפוסים משולי החברה ותמהונים, בקיצור קרקע פורייה ליצירה נון-קונפורמיסטית ופורצת גבולות. וורהול גם הכיר ללהקה את ניקו, דוגמנית גרמניה יפהפיה, ולמרות התנגדותו של לו ריד, היא השתתפה ושרה באלבומם הראשון. ואם כבר הזכרתי את אלבומם הראשון, זהו האלבום בעל ציור הבננה המפורסם של וורהול. כיום אין כמעט מי שלא מכיר את העטיפה האייקונית הזו, אבל בזמנו הוא נחל כשלון מסחרי צורב. ישנה אימרה ידועה: "מעט מאוד אנשים הכירו את אלבומם הראשון של הוולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהכיר, הקים להקה".

המוזיקה של הלהקה היתה שונה בתכלית מהפופ המלודי ושירי האהבה המתקתקים שהיו כה פופולרים באותה תקופה. הם יצרו רוק מחוספס המשלב מוסיקה נסיונית (אוונגרד) ופסיכדליה. בעוד בקליפורניה ההיפים חוגגים את קיץ האהבה ושמים פרחים בשיער, החבורה הקודרת מניו יורק כתבה על טריפים גרועים של סמים, זהות מינית מבולבלת ויחסי סאדו-מאזו (שם הלהקה אף לקוח משם ספר העוסק בסאדו מאזוכיזם). אי אפשר שלא להרגיש את הקריז ואת הדם שרץ בורידים כששומעים את הצרימות והמקצב המונוטוני המהיר בשיר "הרואין", או להצטמרר במרתפי הסאדו-מאזו האפלים בשיר Venus in furs (ע"ש ספרו של אבי המאזוכיזם ליאופולד פון זאכר מאזוך). לא שלא היו להם שירים מלודים וענוגים, קחו למשל את Femme Fatal או I’ll be your mirror הנפלאים, אבל גם בהם אפשר לחוש איזו 

banana

מלנכוליה קלה.

אחרי כמה תקליטים נהדרים שנכשלו מסחרית ) קחו דוגמא לחוסר הפופלריות שלהם – ממש בזמן שבוודסטוק עשרות אלפי אנשים באו לשמוע את הנדריקס והג'פרסון איירפליין, מחתרת הקטיפה נגנו בפונדק דרכים קטן במסצ'וסטס (ג'ון קייל פרש מהלהקה. לו ריד נכנע ללחץ חברת התקליטים שביקשה אלבום Loaded with hits.. וב1970 הלהקה שיחררה את האלבום Loaded שאכן סיפק את הסחורה והנפיק את שני להיטי הענק Sweet Jane  (שפעם, הרבה לפני עידן יו-טיוב והאינטרנט "אספתי" קאברים של השיר) ו- Rock & Roll. למרות הצלחת האלבום, לו ריד עזב את המחתרת ובאופן לא רשמי בעצם הוולווט הפסיקה להתקיים. לו החל לעבוד במשרד ייעוץ המס של אבא אבל די מהר חזר למוסיקה, הפעם בקריירת סולו.

בשנות השבעים צרך ריד סמים בכמויות מטורפות. הוא צבע את שערו הקצוץ-מיליטנטי לבלונד, לבש בגדי עור כשקולר קוצני על צווארו ולא חסך שבטו מהעתונאים שהעזו לבוא ולראיין אותו. הוא בנה לעצמו שם של טיפוס לא נעים בלשון המעטה, שלא כדאי להתעסק איתו. יש לא מעט הנותנים לו מקום של כבוד בסלילת הדרך לאפנת הפאנק שפרצה בחצי השני של שנות השבעים. אגב, ביוגרפיה פרובוקטיבית שיצאה ממש לאחרונה, מנסה לשרטט את דיוקנו בצורה מאוד לא מחמיאה עד כדי מפלצתית ולדעתי בצורה קצת חד צדדית. אין ספק שבתקופות מסויימות בחייו הוא אכן התייחס לרוב הסובבים אותו בצורה בלתי נסבלת, אבל זה רק חלק אחד בפסיפס רב הזהויות של האמן המעניין והכל-כך נון-קונפורמיסטי הזה.

לא אלאה אותכם בכל הדיסקוגרפיה של האיש המחוספס הזה, אבל הנה סקירה קצרה ובלתי מקיפה שממחישה עד כמה מגוון, פורץ דרך ולא צפוי הוא היה.

את תקליטו השני Transformer  הפיק דויד בואי והוא הושפע רבות מסגנון הגלאם-רוק שבואי היה נציגו הבולט. לו ריד אימץ תדמית אנדרוגינית וכתב על טיפוסי השוליים ועל הדקדנס המיני באותה תקופה. באלבום יש כמה מלהיטיו הגדולים ביותר – Walk on the wild side ו- Perfect day.

אלבומו הבא – "ברלין", הינו אלבום קונספט מלנכולי ,מדכדך אך נפלא בדרכו (כן, זה לא סותר) שמספר על זוג שמתדרדר לסמים. הסיפור נוגע בזנות, דיכאון, אלימות במשפחה ואף התאבדות, תענוג לא? רק לשמוע את זעקות הילדים הנלקחים בכח מאמם המסוממת בשיר The 

kids עושה לי צמרמורת כל פעם מחדש.

Sally Can’t Dance היה אחד מאלבומיו הנמכרים ביותר והושפע ממוסיקת R&B, ונשמע אופטימי יותר מברלין, אך עדיין עסק בנושאים 

Man Alive!

מדכאים כאפאתיה חברתית והתמכרות לסמים קשים.

אנו עדיין בשנות השבעים. לו ריד מקליט אלבום כפול בלתי שמיע בעליל המכיל צלילים צורמים ורעש נטול מלודיה בשם Metal machine music. כמובן שליציאה הפרועה הזו לא היה שום סיכוי מסחרי.

האלבום הבא היה יחסית שקט, ענוג ורך בשם Coney island baby  ונכתב בזמן שלו ריד חי עם בת זוג טרנוסטייט בשם רייצ'ל.

אלבום נהדר משנות השמונים אשר מאוד הצליח היה New York  (יתכן ואתם מכירים מתוכו את Dirty Boulevard). זהו תקליט ישיר ורוקיסטי עם תחושה של אלבום קונספט. אגב, בשני שירים מתוכו ניגנה ידידתו משכבר השנים למחתרת הקטיפה, מורין טאקר.

ב1990 לאחר מותו של אנדי וורהול, חבר ריד לשותפו למחתרת ג'ון קייל ועשה אלבום מחווה לאמן הפופ המפורסם לו הם חייבים את תחילת דרכם בשם Songs for Drella  (כינוי שוורהול נתן לעצמו – שילוב של דרקולה וסינדרלה). אני זוכר שהיה לי את זה בקלטת. בחלק הפנימי של העטיפה מצאתי פורטרט של וורהול המודפס שחור על גבי שחור. ניתן להבחין בפורטרט רק בזוית מסויימת של האור. אמנות.

אלבומו הבא, Magic & Loss החל ב"קסם" לאחר שריד שמע סיפורים שעניינו אותו על קוסמים במקסיקו. בזמן העבודה על האלבום מצאו את מותם שני חברים קרובים שלו והאלבום שינה תפנית לכיוון ה"אבדון".

בשנות האלפיים אזכיר את The raven שנכתב בעקבות סיפורי אדגר אלן פו (עם גירסה מחודשת של השיר Perfect day). לו אפילו עשה אלבום אמביינט בשםHudson river wind meditations . אודה שקצת מפתיע לעשות מדיטציה לצלילי לו ריד, אבל עובדה, אצל לו הכל אפשרי… שנתיים לפני מותו שיתף פעולה עם להקת Metallica  באלבום Lulu שהיה אלבומו האחרון.

בת זוגתו בשנים האחרונות היתה לורי אנרסון, מוסיקאית ואמנית אוונגרד מעניינת בפני עצמה  )זוכרים את Oh Superman?). ריד מת ממחלה בכבד ב 21 לאוקטובר 2013.

ודאי רובכם לא יודעים אבל בעברית יש אפילו חיה הקרויה על שמו – עכביש ממשפחת עכבישי הקטיפה שנקרא "לורידיה". כמה מתאים שמכל החיות בחרו להנציח את לו ריד עם עכביש שחור וקטיפתי החי במחילות מתחת האדמה…

יהי זכרו ברוך