פרשת חיי שרה: על אהבתה הנכזבת של רבקה לאליעזר

מאת: טובה בירנבאום

אליעזר ורבקה / לוין קיפניס

Rebecca and Eliezer by Bartolomé Esteban Murillo, 17th century.נַעֲרָה טוֹבָה יְפַת עֵינַיִם,

הַטִּי כַּדֵּךְ, הַשְׁקִינִי מַיִם.

שְׁתֵה, אֲדוֹנִי, כַּדִּי לְפָנֶיךָ,

אַחַר אֶשְׁאַב גַּם לִגְמַלֶּיךָ.

מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא, בַּת חַיִל,

הֲיֵשׁ מָקוֹם לָלוּן בַּלַּיִל?

אֲנִי רִבְקָה, יֵשׁ בַּיִת לָנוּ,

גַּם תֶּבֶן, גַּם מִסְפּוֹא עִמָּנוּ

חֵן חֵן, נַעֲרָה יְפַת עֵינַיִם,

עַל כִּי הִשְׁקֵית אוֹתָנוּ מַיִם.

נֶזֶם-פָּז הִנֵּה לְאָזְנַיִךְ

וּשְׁנֵי צְמִידֵי זָהָב עַל יָדַיִך.

השנה החלטתי לקרוא את סיפור מציאת האישה ליצחק מההתחלה. אבל לא מההתחלה של אברהם, ששולח את עבדו הנאמן, אליעזר, אל ארץ מולדתו, ארם נהריים, כדי לחפש אישה לבנו יצחק; אלא מההתחלה השניה- ההתחלה של רבקה, בה בוקר אחד היא יוצאת כהרגלה להשקות את הצאן, וליד הבאר היא פוגשת גבר זר שמחסיר פעימה מליבה: "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת… וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ… וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ" (בראשית כד).

הסצנה הזו היא סצנה תאומה של האופן בו יפגוש בעוד כמה שנים, יעקב, בנה, את רחל אהובתו: מפגש רומנטי ליד הבאר; אלא שכאן, אליעזר הוא רק השליח, והיא אינה יודעת זאת. משהו לא ברור מניע אותה לצאת מגדרה לקראתו: "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל-גְּמַלָּיו". ההלך הזר מתרגש כל כך מן המחווה וגומל לה חזרה במחווה רומנטית: "וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם". רבקה, מאושרת ומאוהבת, מזמינה את הזר אל ביתה. היא שמחה לראות כי הגברים של המשפחה, אביה ואחיה, מארחים את האיש בנדיבות. בכל הזדמנות היא נכנסת כשמגש או צלחת בידה, מנסה להציץ בעיני האיש, שאפילו את שמו היא אינה יודעת.

את החלק החשוב בשיחת הגברים היא אינה שומעת: "וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי… וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי… וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר… אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי…". אליעזר מספר באריכות את דבר השליחות ואת דבר המפגש ליד הבאר, ומבקש את ידה של רבקה עבור יצחק, בן אדונו. תשובתם של הגברים היא חד משמעית: "מֵיהוָֹה יָצָא הַדָּבָר… הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ, וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ".

את רבקה הם שואלים לאחר מכן: "הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה"? ורבקה, שליבה קפץ ממקומו לשמע השאלה, עונה מיד: "אֵלֵךְ". בשאלתם אליה הם אינם מפרטים את משמעות ההליכה עם האיש, ורבקה, מלטפת את צמידי הזהב שעל ידיה ורואה בעיני רוחה את קן האוהבים שיבנו היא והאיש במקום שממנו הוא בא.

״וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ, וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת-רִבְקָה וַיֵּלַךְ". הטקסט מכנה את אליעזר לעתים 'עבד' ולעיתים 'איש'; האירוניה הדרמטית היא כי רבקה רואה בו איש, אדון לעצמו, אך אנו, הקוראים, רואים בו עבד. אנו יודעים שהוא בא במצוות אדונו וכי האישה הצעירה שאיתו אינה מיועדת עבורו.

הדרך הייתה נעימה; שיירת גמלים בדרך מארם נהריים לכנען. רבקה חכתה לרגע בו היא והאיש יהיו סוף סוף לבדם. בינתיים היא חולקת את רגשותיה עם נערותיה, ומתרגשת מכל מפגש עיניים מקרי.

הנופים מתחלפים, מזג האוויר מתחמם והם מגיעים אל הנגב הלוהט. אבל כאן משהו משתבש: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים". האיש שאיתו רבקה מתכוננת לחלוק את חייה יורד מן הגמל וקד בפני איש אחר, שצועד לקראתם בשדה. אם האיש שלה הוא עבד, המשמעות היא שמרגע זה היא שפחה והאיש שמתקרב אליהם הוא אדונה. זה לא מסתבר; רבקה עצמה מורגלת בעבדים ושפחות והיא עצמה הגיעה עם נערותיה שלה.

ולפתע היא מבינה- "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק, וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל"- מסוחררת מן הנפילה ודואבת בכל גופה, היא שואלת את האיש שלה בגמגום-  "וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס״. בתודעתה היא כבר אשת איש, ובפני גבר זר היא מכסה את פניה.

אבל ההכרה בטעות כבר מחלחלת. כשניגשות אליה שפחות הבית ומזמינות אותה ואת נערותיה אל אוהל הנשים היא מבינה שאין דרך חזרה. היא לעולם לא תהיה לבד עם אליעזר, ותאלץ למשיך לאהוב אותו רק מרחוק.

הכתוב מגלה לנו כי אהבת יצחק לרבקה הייתה חד צדדית- ״וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ״- יצחק אוהב את רבקה, אבל רבקה אוהבת את אליעזר. אליעזר הוא העבד שלה כעת; היא עדין מנסה לגנוב מידי פעם מבט עיניים אסור אך הפרק הזה כבר מזמן נחתם.

חייה עם יצחק יהיו קשים. בתוך מערכת יחסים עגומה של חוסר תקשורת וחוסר אמון, היא יולדת לו תאומים. אבל היא אוהבת את יעקב והוא אוהב את עשיו.

רבקה תעשה הכל על מנת שבנה האהוב, יעקב, ימצא אהבת אמת, אבל זה כבר באמת סיפור אחר.

שבת שלום!

מאד יפה כתבת, טובה.
מאד מפתה לקרוא את הסיפור בדרך שבה הצגת אותו. אבל תמיד מציקה לי השאלה – האם לא היה העבד מבוגר מדי? הוא הרי היה זקן עבדיו של אברהם…
וסימני שאלה נוספים….מרשה לעצמי להתענג בינתיים על הסיפור שלך.
שבוע טוב!

Reply
  • נובמבר 7, 2015 at 4:41 am
    Permalink

    מעל לכל, עצוב מאוד… ומאפשר להסתכל עליהם כעל יותר אנושיים וקרובים יותר אלינו.
    ועדיין, בעיקר עצוב. מן הסתם בכל מקרה לא היתה נישאת לו, הרי אביה לא היה מסכים לתת את ידה לעבד. אבל בנוסף לזה להיות כלואה בנישואים קשים כאשר מי שהיא באמת אוהבת קרוב כל כך… ומנישואים כאלה בא עמנו..
    ואלוהיהם, שלפי המסופר היה כל כך קרוב ומעורה בחייהם באותה תקופה, איך הוביל לכך? מה לגבי האידיאל של זיווג מלידה, בת הקול שיוצאת ומתאימה זה לזה, חיבור הנשמות ? אם לא לאבות האומה, למי ״מגיע״ חיבור כזה, לשיטתו של האל?

    Reply
  • נובמבר 6, 2015 at 8:06 pm
    Permalink

    יפה כתבת., טובה. למדתי, ונזכרתי, וחשבתי

    Reply
  • נובמבר 6, 2015 at 3:52 pm
    Permalink

    Wow! amazing. I've never heard this interception before. Loved it!

    Reply