פרשת מקץ: כיצד הופכים מחולמי חלומות לפותרי חלומות?

מאת: טובה בירנבאום

יוסף בעל החלומות עובר בחייו מסע אישי מדהים. מילד חולמני המועדף ע"י אביו, אך דחוי ע"י אחיו, הוא הופך למשנה למלך מצרים שמנצח אל מבצע הישרדות כלכלית עצום מימדים, דרכו הוא מצליח להציל, לא רק את העם המצרי, אלא את האזור כולו מחרפת רעב. איך זה קרה?

יוסף הילד מספר לאחיו על חלומותיו ההזויים, שמרגיזים אותם מאוד. הוא משתף אותם בחלומות על אלומות בשדה שמשתחוות לו, ועל השמש, הירח והכוכבים שמשתחווים לו אף הם, מבלי להבין שהסיפורים המגלומניים הללו רק מגבירים את הקנאה שגואה בלב אחיו באח המועדף שלובש כתונת הפסים שהוכנה במיוחד עבורו:Friedrich_Overbeck_joseph

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ?! אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?! וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד: וְהִנֵּה, הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ?! הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?! וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז).

מעניין לשאול מדוע חולם יוסף על שיבולים, בעוד משלח היד של המשפחה הוא גידול בקר ורעיית צאן. משפחת יעקב לא הייתה משפחה של חקלאים, ואלימת אלומות בשדה לא הייתה חלק משגרת חייהם. למה, אם כן, חולם יוסף על סיטואציה הלקוחה מעולם החקלאות, בה הוא ואחיו אולמים אלומות בשדה ואלומת אחיו משתחוות לאלומה שלו? והנה, החלום השני מתרחק אף עוד יותר מהיום יום של יוסף, ומרחיק עד לממלכת השמש, הירח והכוכבים. גם אימו, שלצערו אינה עוד חלק מחייו, מופיעה בחלום ומוסיפה נופך פנטזיונרי נוסף לתמונה.

יוסף, אולי בניגוד לאחיו, הוא בעל עולם פנימי עשיר; הוא מפליג לעולמות הרחוקים מעולמו המיידי ומשגרת חייו, ומאפשר לדמיונו לסחוף אותו אל מציאויות אחרות; ניכר שאופן החשיבה שלו הוא מקורי, ובלשון מודרנית נקרא לה "מחוץ לקופסא". אבל למגינת ליבו, בסביבה בה חי וגדל יוסף, לא היו לו הזדמנויות להביא לידי ביטוי את מקוריותו ויצירתיותו; במקום לקבל עידוד למתן דרור לפרץ היצירתי שטמון בו, הוא מסורס ומדוכא, ומקבל מסר כי עולמו הפנימי הוא מוזר והרסני. גם אביו, אולי מדאגה כנה כלפי בנו השונה והפגיע, גוער בו על חלומותיו ועל האבסורד שיש במחשבה כי אביו ואימו יבואו להשתחוות לו.

יוסף, על מנת לבטא את הכשרונות שבו, על מנת להוציא מן הכח אל הפועל את החשיבה היצירתית שבו, את תושייתו ואת הכריזמתיות שבו, היה מוכרח לעזוב את כור מחצבתו, להפרד מן הסביבה המסרסת שבה גדל, ולצאת למחוזות חדשים. האחים שרצו להיפטר ממנו לא ידעו זאת כמובן, אך הם גמלו לו טובה גדולה בכך שהרחיקו אותו מהעולם שלא ראה ולא העריך את הכישרונות הטמונים בו, ואפשרו לו לצאת, להרחיק, ולגַלות את עצמו ואת הפן החיובי שבתכונות השונות והמוזרות שבו.

יוסף עצמו לא מודע בתחילה לעוצמות שקיימות בו; הוא מוצא עצמו כעבד נקלה בבית פוטיפר וממלא בהכנעה אחר המשימות שניתנות לו. מהר מאוד מבין פוטיפר, אדונו, כי אין מדובר בעבד פשוט שאך מבצע מטלות, אלא מדובר באדם בעל תושייה וחשיבה עצמאית- אנחנו היינו קוראים לזה "ראש גדול". הוא מפקיד אותו על כל ענייני ביתו ונותן לו אחריות מלאה על התנהלותו השוטפת. יוסף מגלה בעצמו שהוא אינו רק נער חולמני עם נפש סוערת ועשירה, אלא הוא אף איש מעשה, שיכול לנהל משק בית ולפקח על צוות עבדים ושפחות.

"… וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ, וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ- וַיְבָרֶךְ יְהוָֹה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָֹה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף" (בראשית לט).

גם כשיוסף מוצא עצמו בבור הכלא, לאחר שאשת פוטיפר טופלת עליו ניסיון אונס, הוא אינו נותן לרוחו ליפול; היינו מצפים, הרי, מעבד זר שמואשם במעשה חמור כל כך- ניסיון אונס גבירתו- להצטנף בפינתו, לתת לזמן לעבור ולקוות לטוב. אך יוסף, שסוף סוף מזהה את יכולותיו המנהיגותיות ואת הפוטנציאל החיובי שבעולמו הפנימי העשיר, אינו יכול עוד להקטין את עצמו, והנה הוא אחראי על האסירים כולם ועל היום-יום שלהם:

"…וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר, וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָֹה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָֹה מַצְלִיחַ". (שם).

אך המהפך המשמעותי ביותר שעובר יוסף בחייו הוא דווקא שם, בתחתית המדרגה, בבור הכלא. הוא מגלה בעצמו תכונה חדשה לחלוטין, שלא ידע על קיומה: מעבר למעשיות שנתברך בה, מעבר ליכולת המנהיגות הטבעית שבו והכריזמה, הוא מגלה בעצמו שהחיבה שלו לחלומות אינה רק בגדר חלימת חלומות יצירתיים; הוא עובר מלהיות חולם חלומות- לפותר חלומות: כאשר שר המשקים ושר האופים מספרים לו את חלומותיהם הוא פותר אותם על נקלה ומגלה להם מה צופן עתידם.

יוסף, בתושייתו, גם יודע "לגזור קופון" ומבקש משר המשקים, שלו ניבא כי יחזור לתפקידו במהרה וישרת את המלך, לזכור אותו ולהזכיר אותו בפני פרעה. הילד החולמני שאינו מבין בתמימותו כי סיפורי חלומותיו יעוררו את זעמם של אחיו הגדולים, מתחלף באדם בעל תושיה וחזון, היודע לנצל הזדמנויות ולפעול באופן אקטיבי ומחושב על מנת לשפר את מצבו: "… כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד, וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ).

כאשר יוסף מובא בפני המלך פרעה על מנת לפתור את החלומות שהדירו שינה מעיניו, הוא מגדיל לעשות ומבצע צעד נוסף, שאומץ רב וסיכון לא קטן בצידו; פרעה חולם על שבע פרות רזות שבולעות שבע פרות שמנות, ועל שבע שיבולים דקות שבולעות שבע שיבולים עבות. יוסף, לא רק שפותר את החלום בכישרון, ומנבא שבע שנות רעב שיבואו על מצריים לאחר שבע שנות שפע, הוא ממשיך את שטף דיבורו ומציע מיד, מבלי שנשאל או נתבקש לכך, תוכנית אופרטיבית להיערכות לקראת השנים המאתגרות שעומדות להגיע. עלינו לזכור כי בשלב זה עדין מדובר בעבד זר שמרצה עונש מאסר על ניסיון אונס; מהיכן שואב יוסף את האומץ לחרוג מהמשימה שהוטלה עליו- לפתור את חלום המלך, ולפני שהוא מקבל תגובה כלשהי בנוגע לטיב הפיתרון ובודק האם דבריו נראים בכלל למלך, הוא עובר לשלב המעשי ומציע למלך למנות אחראי למבצע נרחב של אגירת מזון:

"וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם… יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה, וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב". (בראשית מא).

יוסף מפנים היטב את המהפך שחל בו: הוא אינו מסתפק עוד בחלימת חלומות- הוא פותר אותם; ואין הכוונה לפיתרון רק במישור הרעיוני-תיאורתי, אלא פיתרון פרגמטי שמוביל לשינוי מהותי בשטח. כך הופך יוסף בין לילה מעבד נקלה למשנה למלך פרעה, וזוכה ,לא רק לממש את פיתרון חלומות פרעה, אלא אף את פיתרון חלומותיו הוא, אותם חלם כשהיה בסביבה המסרסת והמדכאת של ילדותו. הוא הפליג למחוזות רחוקים על מנת למצוא את הכוחות והכישרונת הטמונים בו, ומימש אותם לכדי מציאות של ממש, בה אחיו אכן משתחווים לו ומקבלים באופן מוחלט את סמכותו.

כיצד נוכל לשאוב השראה מדמותו של יוסף ומן המסע האישי המרתק שהוא עובר? היכן אנו, בחיינו האישיים, הקהילתיים, הלאומיים והאוניברסליים, נשארים בגדר חולמי חלומות, וכיצד נוכל לפרוץ את המחסום של החלום ולבצע את השינוי בתוכנו, דרכו אנו מעזים להפוך מחולמים לפותרים, מחולמים למגשימים. יוסף נאלץ לעבור שבעה מדורי גיהנום על מנת למצוא בעצמו את כוחות הנפש להפוך מחולם לפותר, ועל מנת לעמוד מול פרעה, המלך, הגדול ולהשמיע את קולו כדי למצוא, לאחר מכן, קול מול אחיו ואביו.

כיצד נוכל אנחנו לשנות המציאות שלנו מבלי לעבור דרך הגרוע מכל? הידיעה כי בכוחנו לפתור, ביכולנו לשנות, ואף מחובתנו להפוך את המציאות שלנו למציאות טובה יותר, עשויה להיות כח מניע, לצד שאיבת השראה וכוחות מאוצרות התרבות הנפלאים שלנו.

שבת של שלום וחנוכה שמח!