פרשת ויחי: חלוקה לשבטים- זה טוב או רע?

מאת: טובה בירנבאום

באופן אירוני, בפרשה ששמה ״ויחי״ ישנו הרבה מוות; כמו שפרשת ״חיי שרה״ עוסקת במותה וקבורתה של שרה, גם פרשת ויחי מספרת על מות יעקב במצרים, ולאחר מכן, מותו של יוסף. כמו אביו, יצחק, גם יעקב מבקש לברך את בניו לפני מותו; יעקב לוקח ברצינות את המעמד, ממש כפי שעשה כשהיה הוא בעמדת המבורך לפני שנים, ונקט בכל דרך על מנת לקבל את הברכות המשובחות שיועדו למעשה לאחיו, עשיו. גם כאן יעקב משקיע; הוא מברך ברכה ייחודית כל בן ובן משנים עשר בניו. בבית הספר החרדי בו אני התחנכתי, הייתה חובת למידה בעל פה של הטקסט היפה של ברכות יעקב לבניו, וזה גורם לי להצטער ששיטה זו של שינון פחות נהוגה בבתי הספר הממלכתיים בארץ.Mosaic_Tribes

חשוב לסייג ולומר כי לא את כל בניו יעקב מברך; דבריו לשלושת בניו הגדולים- ראובן, שמעון ולוי- אינן ברכות, אלא נזיפות קשות על מעשים חמורים שעשו; וכמו כן, כצפוי, ישנם פערים גדולים בין תכני הברכות שמקבלים הבנים השונים: יהודה ויוסף מקבלים כח ושררה על פני אחיהם; זבולון, יששכר, נפתלי ואשר מקבלים שפע כלכלי; ודן, גד ובנימין מתברכים בכח צבאי. תוכן הברכות תואם את החלוקה הטריטורטאלית המאוחרת יותר לנחלות, עם הכניסה לארץ, כאשר השבטים שזכו בשפע כלכלי אכן נוחלים חלקים פוריים ומשובחים בארץ, והשבטים שבורכו בעוצמה צבאית- בחלקם נופלים אזורי הספר שדורשים הגנה מתמדת על הגבולות.

אבל למה בעצם חשוב ליעקב להנציח את החלוקה השבטית בין הבנים ולייצר היררכיה מעמדית וכלכלית ברורה ביניהם? האם לא שבע יעקב מהפחד והבריחה מפני אחיו עשיו, ומהקנאה והאלימות ששררה בין בניו? מדוע אין הוא מנצל את המעמד המרגש לפני מותו על מנת לאחד בין האחים, על מנת לעודד את משפחותיהם להתערבב זו בזו, וליצור שבט חזק ומאוחד שאינו נופל עוד למחלוקות וליריבויות בין אחים? מדוע חשוב היה לו שבני ישראל ישארו מחולקים לשבטים לכל אורך שיעבוד מצרים, ילכו במדבר כאשר כל שבט מניף את דגלו, ויתישבו בארץ על פי נחלות שמחלקות טריטוריאלית בין השבטים? אנו יודעים כי גם בתקופת השופטים והמלכים נתגלעו מחלוקות ומלחמות אחים עקובות מדם, עד שנקרעה הממלכה בין ממלכת יהודה ממלכת ישראל- קרע שלא נתאחה מעולם עקב הגלות.

אני רוצה להביא כאן את תשובתו של חיים נחמן ביאליק מכנס הסתדרות חלוצי המזרח ב1927:

"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים? אם גם שורשיו מרובים; ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו… כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים…" (חיים נחמן ביאליק, כנס הסתדרות חלוצי המזרח, 1927)

קל לנו להבין היום את התפיסה של חלוקה לשבטים; החברה הישראלית היום מחולקת משוסעת ומפורדת כפי שלא הייתה מעולם, והמחלוקות האידיאולוגיות, התרבויות והמעמדיות הן לצערנו ראי המציאות הישראלית היומיומית. כואב לקרוא את דבריו של ביאליק, שכיוון בדבריו לחלוקה שבטית תרבותית, כאשר כל שבט מפרה את חבריו במקורות השראה, אוצרות תרבות והשקפת עולם, חלוקה שמחזקת את השיח, מעשירה ומגוונת אותו. גם זה קיים בחברה הישראלית, ועוד איך; תפיסת הרב תרבותיות הולכת ותופסת מעמד משמעותי בחשיבה החברתית שלנו, ואנו בהחלט יותר ויותר רואים ערך במגוון מקורות השראה תרבותיים על פני כור היתוך מסרס ומבטל, שנהוג היה לשאוף אליו בעבר. אבל כמה קשה וכואבת המציאות של היעדר מקומו של שיח חברתי מכבד, של אלימות פיזית ומילולית שממלאת כל חלקה טובה, של התכתשות ציבורית מבישה של נבחרי הציבור ואולי מעל לכל- סטנדרטים של שיח אלים וגזעני שאין מקומם בשיח ציבורי, לא מוקעים מיידית ע״י מנהיגי הדור, אלא מקבלים במה לגיטימית תוך כדי התעלמות מכתובות ברורת וחד משמעיות שזועקות מן הקיר.

אז שבטים זה טוב או רע? אני רק יכולה להעיד על עצמי, כי בכל פעם שנתקלתי ביהדות השונה מזו שעליה צמחתי- הפכתי לאדם טוב יותר; בכל פעם שהוצרכתי לתרגל את הסובלנות שבי, ולהכניע את הדחף לבטל ולדחות מיידית על הסף השקפת עולם השונה משלי- הפכתי לאדם עשיר ומלא יותר. ליבי מתכווץ במחשבה שהייתי צריכה לוותר על שפע של ענפים ופירות בהם נתקלתי ומהם טעמתי במפגשים עם "שבטים" שונים בעם היהודי בארץ ובחו״ל, ואיני יכולה שלא לשאול את עצמי בתסכול מדוע איננו יכולים, וכפי שמראה הסיפור שלנו, לא יכולנו מעולם, לחיות בשלום זה עם זה.

האם היום, בעידן הפוסט מודרני של המאה ה-21, נלמד סופסוף לחיות יחד שבטי ישראל באי הסכמה אך בשלום? לצערי אנו רחוקים מכך מאוד; אולי עוד קצת ביאליק ועוד קצת שינון בעל פה של טקסטים מתוך אוצרות התרבות שלנו יעזרו?

שתהיה שבת של שלום!