פרשת בשלח: למה אנשי הרוח הם האויב הגדול של הפונדמנטליזם היהודי?

מאת: טובה בירנבאום

אתמול התעורר פרופ' יעקב מלכין לבוקר שכולו אלימות והפחדה: על תיבת הדואר שלו נתלתה סכין עליה רוסס מראה מקום מהפרשה שלנו, הקורא למחיית עמלק, על שער ביתו רוסס מגן דוד, ועל הגדר ממול הופיעה כתובת עם מראה מקום בתהילים הקורא למלחמה באויבי ה': "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְהֹוָה אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאֹיְבִים הָיוּ לִי" (תהילים קלט).

malkin

צילום: חטיבת דובר המשטרה

פרופ' מלכין הוא איש אומנות ותרבות, שעוסק במחקריו ובעשייתו, בין השאר, בתחום היהדות החילונית ההומניסטית. לא צריך להיות גאון כדי להבין שמקור הכתובות והאיומים הללו זהה למקור כתובות השנאה המרוססות על כנסיות ומסגדים בתקופה האחרונה, וכי אותם אנשים אלימים שבחשכת הלילה באו להשחית לאיים ולהפחיד, הם אותם אלה שאחראים על פעולות תג מחיר כנגד פלסטינים שמושפעים מדברי ההסתה של גורמים יהודים קיצוניים.

המחשבה הראשונה שלא נתנה לי מנוח היא: מדוע דווקא פרופ' יעקב מלכין? מדוע אותו נער/ איש צעיר משולהב ומוּסַת, שמבקש להקים את ממלכת יהודה על חורבותיה מדינת ישראל, ולשלול את זכויותיהם של מי שאינם יהודים החיים בדרך בה הוא מאמין, בוחר כקרבן לא בחבר כנסת מן השמאל, לא בפעיל "שוברים שתיקה" ולא בתורם ידוע לארגון "בצלם", אלא באיש אקדמיה ותרבות כפרופ' מלכין, שכל נשקו הוא המקלדת, המקרופון מאמרים מחקריים ומחזות תיאטרון.

ואז חזרתי אל מראה המקום שהופיע על אותה סכין: המלחמה בעמלק, שמתוארת בפרשה שלנו, היא הקרב הראשון של יוצאי מצריים בדרכם הארוכה אל הארץ המובטחת. הקרב הזה קיבל משמעויות רבות ומרחיקות לכת יותר מכל קרב אחר, וגם תיאור התנהלותו הוא ניסי לחלוטין:

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל… וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק… וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק… וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז).

ידיו של משה מונפות מעלה והניצחון במלחמה תלוי בהן; בהרימו אותן- ישראל מנצחים, ובהורידו אותן- עמלק גוברים בקרב.

והמשנה ממהרת להבהיר: "וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה?! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם- הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין" (משנה, ראש השנה, ג).

המשנה תולה את הניצחון במלחמה לא בעצם הנפת הידיים ולא בכח מיתי שקיים בגופו של משה, אלא במשמעות הסמלית והרוחנית מאחורי אקט הרמת הידיים: העמידה בקרב תלויה בחוסן רוחני ובהֵקשר רחב יותר, המחבר את האתגרים שמזמנת המציאות בשטח עם משמעות רחבה.

אנשי הרוח, כיעקב מלכין, הם האויב המר ביותר של הפרגמטיזם היהודי הקיצוני שמשתולל בקרבנו בעת האחרונה: פרספקטיבה היסטורית, הבנת הֵקשר רחב של תופעות תרבויותיות ו… עובדות, רחמנא ליצלן, מסייעות לנו לראות את התנועות הדתיות הפודמנטליסטית והמשיחיות הקיצונית כפי שהן- לא זרם מרכזי, ודאי שלא זרם שנהנה מתמיכה רעיונית השקפתית רחבה כשמתבוננים בזוית היסטורית, אלא כביטוי קיצוני של אלמנטים שאנחנו כבר מכירים בסיפור שלנו. מה שמאיים בפרופ' מלכין ובאנשי רוח כדוגמתו, שמתבססים על ידע והבנה היסטורית ותרבותית, הוא שהוא מספר לנו כיצד נראתה היהדות לפני שבאה לעולם האורתודוכסיה המזרח אירופאית; הוא מצביע על תקופות ארוכות בסיפור שלנו בהן לא הקפנו את עצמינו בחומות עבות של הלכה, תקופות בהן חלקינו אפילו עבדנו אלוהים אחרים ועדין החשבנו את עצמנו כחלק מן העם היהודי ובעיקר- שהתבניות שהרגילו אותנו לחשוב בהן אודות מהי יהדות, מהי משמעותה של ארץ ישראל ומהו אלוהים- הן אופציה אחת מתוך פסיפס עצום ומרהיב שנבנה וממשיך להבנות לאורך התפתחות התרבות היהודית, ושאותם מרססי כתובות, או יותר נכון מנהיגיהם, לא רוצים שנראה ונכיר.

בסיפור הקרב על עמלק, לפני שמתקבל הציווי למחות אותו לנצח, ישנו סיפור על קרב פיזי שמתרחש בשטח, אבל במקביל מתקיים קשר רציף ולא מתפשר עם הרחב, עם המשמעות, עם הסיפור כולו. קריאה של קרב עמלק יחד עם ידיו המונפות מעלה של משה מלמד אותנו כי כל מציאות יומיומית בה אנו שרוייים, וכל אתגר עמו אנו מתמודדים כעם וכיחידים, מחייב את ההֵקשר ההיסטורי והתרבותי הרחב, שמעניק משמעות לכאן ועכשיו. אם נבחר לנתק את ה'כאן ועכשיו' מן הסיפור הרחב- נמצא את עצמנו בסכנה של הקצנה עיוורת שאינה רואה קדימה ואינה רואה לאחור, וטועה לחשוב כי מה שעינינו רואות לפנינו הוא חזות הכל.

אם נבחר באותו אופן לקרוא את הציווי של מחיית עמלק, נשים לב כי אלוהים מצווה את משה לתעד את הדברים בכתב, על מנת להעניק לדורות הבאים פרספקטיבה היסטורית: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם…"– כל אתגר והתמודדות בהמשך הדרך חייב יהיה להבחן במסגרת ההקשר של הסיפור כולו, וחייב יהיה להכיר בנסיבות, בשינויים ובהתפתחויות שעברה התרבות שלנו, על מנת שנשכיל להתמודד עם הבאות בענווה, בכבוד אל התצורות האחרות שלה, ועם הבנה כי התמונה שניצבת לפנינו כעת אינה חזות הכול, כי אם חלק מפאזל מרתק, שאם לא נטרח ללמוד ולהכיר אותו בעזרת אותם אנשי רוח- נחטא חטא גדול לעצמינו ולדורות הבאים.

שבת שלום!