פרשת יתרו: שרת התרבות מפנטזת על מעמד הר סיני שני

מאת: טובה בירנבאום

מעמד הר סיני הוא אחד מרגעי השיא הדרמטיים בסיפור הקולקטיבי שלנו, והוא מופיע בפרשתנו השבוע. המדרשים מפליגים, כצפוי, במשמעותו הכבירה של המעמד מבחינה ערכית, אך מתייחסים לא מעט גם לחשיבותו בהקשר של המצב האידיאלי בו היינו כעם מבחינת אחדות ותמימות דעים. רש״י מביא את המדרש המפורסם במכילתא שמבחין כי הטקסט מתייחס אל העם בלשון יחיד ולא בלשון רבים: ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״ (שמות יט)- כאיש אחד בלב אחד. זהו קו מנחה דומיננטי בפרשנות, אשר מתרפקת בערגה על ההרמוניה ששררה בעם, ועל האופן בו קבלת התורה מהווה רגע שיא של אחדות מושלמת.Mount_Sinai_Jean

אבל אם נתבונן בילקוט שמעוני נראה כי מדובר ברגע חריג למדי- ״ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו על אלו… היו נוסעין במריבה וחונין במריבה. כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת… אמר הקב"ה: התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה? לאומה שהיא אוהבת שלום; הוי: ׳כל נתיבותיה שלום׳״ (ילקוט שמעוני, שמות יט). ע״פ המדרש הזה, אלוהים מנצל רגע אחד לא אופייני של אחדות בעם, על מנת להעניק לו את התורה- קודקס חוקים שאמור להדריך אותו ולהשאיר אותו מאוחד; אבל אנחנו יודעים, הרי, שההרמוניה הזו הייתה זמנית מאוד; חטא העגל, קרח ועדתו, חטא המרגלים, ואפיזודות רבות נוספות במסע במדבר, בכניסה לארץ, ולאורך הסיפור כולו, מאפיינות את העם שלנו הרבה יותר מאשר הרגע היחיד בו כולנו היינו מאוחדים תחת הר סיני. ניתן אפילו לזהות אירוניה במדרש הזה, שמצביע עלינו כעל אומה אוהבת שלום; אוהבת כן, אבל בפועל לא מתאפיינת בשלום פנימי באף שלב בהתפתחות שלה.

לא לחינם מתרפקים הפרשנים על אפיזודה אחת חריגה בה היינו מאוחדים כולנו במעמד מפעים ורב חושי, בו קיבלנו על עצמינו יחד את כללי המשחק. והנה, גם אלוהים נתלה ברגע הזה: גם לפני וגם אחרי תיאור המעמד הדרמטי בסיני, הוא חוזר על הביטוי הנחרץ- ״אַתֶּם רְאִיתֶם": לפני מתן תורה אלוהים קושר בין המחויבות שהוא עומד להציב בפני העם לבין הניסים הגדולים להם הם היו עדים ממש כרגע- ״אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי…״ (שמות יט), ולאחר מעמד הר סיני הוא חוזר ואומר- ״אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם״ (שמות כ). כן, מדובר בחוויה רב חושית אחידה ומפעימה שכל העם חווה, ראה ושמע יחדיו. קשה להתחרות בחוויות כה מרשימת כמו יציאת מצריים ומעמד הר סיני, שעשויות לטלטל ולעצב כל אדם, ודאי כשמדובר בקבוצת עבדים בתחילת דרכם המשותפת לעבר הגדרתם כעם. ברור, אם כך, כי המצב הלאומי לאחר כל הטלטלות הללו הוא אחדות דעים ודבקות משותפת באמונה באל, אך באותה מידה גם ברור כי מדובר בשיא שאינו ניתן לשחזור, וכי חריגותו מעידה על הכלל- עם שבדרך כלל, בזמנים שהוא אינו מכונס למרגלות הר עשן עם קולות וברקים, הוא משוסע בתוכו ומכיל בקרבו עמדות, גישות ורצונות שונים ומנוגדים זה לזה.

קריאה כזו של מעמד הר סיני מבהירה מדוע הפרשנים, כאמור, מתרפקים על אותו רגע מיוחד וחד פעמי בסיפור שלנו, ועשויה גם להאיר על הפנטזיה הלא ממומשת שנשארה בעינה מאז ועד היום לאחדות והרמוניה בעם. חשוב שנבין שזו פנטזיה; אחדות בעם, נאמנות משותפת לאידיאולוגיה אחת מוסכמת, התגייסות חוצת מגזרים וקהילות למען אותן המטרות- כל אלו הן שאיפות נחמדות ומובנות, אבל ודאי שאינן משקפות את המציאות הריאלית. מעבר לאותו רגע מופלא של מעמד הר סיני, אם אכן התקיים במציאות או שהוא מתקיים רק בטקסט, לא היה ולא יהיה רגע עילאי שכזה של הסכמה גורפת והתגייסות משותפת לאותם אידיאלים. לאורך כל הסיפור שלנו כעם התאפיינו במחלוקות- מנומסות יותר או פחות- אבל תמיד היו חילוקי דעות חריפים בתוכנו.

Miri_Regevחוק הנאמנות בתרבות של שרת התרבות, שמציב תנאים לעמידה בסטנדרטים אידיאולוגיים מסויימים על מנת לקבל מימון ממשלתי לפעילות אומנותית, משקף פנטזיה ילדותית ולא ריאלית בה כולנו כעם מצטופפים סביב אותה מדורת שבט ומצדדים באידיאלים משותפים. מה שהשרה אינה מבינה הוא את תפקידה של האומנות- להציב בתוך השיח התרבותי אלטרנטיבות למציאות הקיימת, לאתגר אותו ולקדם אותו. שיח ללא מחלוקת הוא שיח מנוון; הוא למעשה אינו שיח, והתניית מימון אומנות בהתיישרות לפי קו ערכי מסוים הוא אי הבנה בסיסית של מהי תרבות ומהי התפתחות של תרבות ושל חברה.

גם חיים גורי, שזכה בפרס הציונות ודחה אותו בנימוס, מסרב להתייצב למרגלות הר סיני השני של שרת התרבות. גם הוא מבהיר במעשהו זה כי משורר שמבקש להשפיע על השיח הציבורי, לאתגר ולקדם אותו, אינו יכול להתחייב לסטנדרט מסוים של אמונות ועמדות, כיון שבכך הוא חותר תחת הפעילות של עצמו.

אני מצטערת לאכזב את שרת התרבות, את שר החינוך ואנשי ציבור נוספים שמשתמשים במשרה הציבורית בה הם מחזיקים על מנת לנסות וליצור יישור קו אידיאולוגי בקרבנו- זה לא ילך; גם אם היה מעמד הר סיני אחד בעברנו- לא יהיה מעמד הר סיני נוסף. אם חפצי חיים אנו ומעוניינים להתבונן אל העתיד שלנו, לשפר אותו ולחתור לשגשוג חברתי, תרבתי וערכי- בואו לא נתרפק על רגע אחד חולף בסיפור שלנו, אלא בואו נלמד מכל התקופות האחרות, בהן לא הסכמנו זה עם זו. מן הרגעים הללו נלמד הרבה הרבה יותר.

שבת שלום!