פרשת תרומה: למה הישראלים בחו"ל לא מצליחים להפנים את התרבות הפילנתרופית היהודית-אמריקאית?

מאת: טובה בירנבאום

לפני כמה שנים, במסגרת ביקור בקהילה רפורמית מבוססת בלוס אנג'לס, סיפרה לנו הרבָּה המארחת, בין השאר, אודות תוכנית בני המצווה של המקום. אחד החלקים של התוכנית, היא סיפרה, כוללת משימה לבחור את הארגונים או המטרות להם ירצו המשתתפים לתרום חלק מכספי בר או בת המצווה שלהם. בתור ישראלית נדהמתי; המחשבה על ילדים בני 12 או 13 שיאותו להפריש חלק ממתנות החגיגה הנכספת, ולהעביר אותם למישהו אחר- פשוט לא נתפסה בעיני, והשקעת זמן בהכשרת הילדים בבחירת מטרות התרומה נראתה לי אז הזויה.

donationברמה האינטלקטואלית הבנתי גם אז, ואני מבינה היום, את ההבדל המהותי בין פעילות קהילתית דתית בארץ לעומת זו בארה"ב; ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב מטילה על כתפי האזרחים עצמם את הנשיאה בנטל הכלכלי הכרוך בכל פעילות דתית תרבותית, וזו כוללת כמובן בתי ספר יהודיים, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים יהודיים. קל לי להבין רציונלית שאם הפרט לא ישתתף במאמץ להקמתם וקיומם השוטף של המפעלים הללו- הם פשוט לא יתקיימו. אבל ברמה התרבותית והרגשית זה סיפור אחר.

אנחנו, הישראלים, אוהבים לגחך כשאנו נתקלים באירועים בומבסטיים של גיוס כספים, נוטים לזלזל בכבוד שמעניקים לתורמים גדולים ולמתנדבים מתוך הקהילה שמעניקים מזמנם, כשרונם ומרצם לקיום פעילות קהילתית תרבותית, ולא מצליחים להבין עד הסוף את המניע מאחורי פעילות התנדבותית אינטנסיבית, כמו השתתפות בישיבות בורד ממושכות, ישיבה בוועדות מעשיות בארגון מסוים, או תרומה של סכומים משמעותיים למטרות תרבותיות. בתודעה שלנו, הישראלים, קיימת התמונה הנלעגת של מכירת עליות לתורה בבית הכנסת לכל המרבה במחיר, או שלטי זהב נוצצים המעטרים את בתי התרבות השונים עם שמותיהם של התורמים הנכבדים.

ההבנה שיש צורך להתגייס כקהילה על מנת שזו תוכל להתקיים ברמה הרעיונית, ארגונית ופעילותית, ושיש לעשות זאת ע"י תרומת משאבים פיזיים, הוא חלק עמוק בתרבות היהודית העתיקה, שמופיע באופן פשוט וברור בפרשה שלנו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן… שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה). בניית המשכן במדבר דורשת תרומה פיזית קונקרטית של כל החומרים מהם יוקם ויתקיים המוסד הציבורי הזה, שיאפשר פעילות דתית וביטוי תרבותי לכלל הקהילה.

אז למה בעצם כ"כ קשה לנו לפתוח את הארנק?

מימי המסע במדבר ועד להקמתה של מדינת ישראל היה ברור כי התרבות שלנו לא תתקיים ללא התגייסותם של הפרטים בקהילה למען המטרה הזו. הקמתה של מדינה יהודית ודמוקטית, שהפעילות הדתית היא חלק מהווייתה האינסטרומנטלית, שיבשה את המנגנון המובן מאליו הזה והרגילה אותנו, הישראלים, כי פעילות דתית היא פעילות ממומנת. אנו כמובן משלמים על כך מחיר כבד, כיון שסוג הפעילות הממומנת הוא פועל יוצא של כוחות פוליטיים ששולטים על המשאבים הממשלתיים, כך שמדובר במימון של פעילות דתית מסוג מאוד מסוים. מימון של פעילות דתית ליברלית ופלורליסטית נשען רובו ככולו על כתפי פילנתרופיה מחו"ל. זאת אומרת, שגם כשאנו בארץ קשה לנו לתרום למטרות קהילתיות איתם אנו מזדהים, ואנו לא מצליחים לקיים אותן בעצמינו. קל וחומר כשאנו בחו"ל. אבל למה?

אחד המרכיבים התרבותיים העמוקים שגדלנו עליהם הוא הלאו המוחלט שמרתיע אותנו ומחריד את שנתנו- שלא נצא חלילה פראיירים. ׳למה שאני אתרום באופן וולונטרי כאשר ישנו שכר לימוד קבוע, או ישנם דמי השתתפות בפעילות׳? החשדנות של 'לאן הולך הכסף' והתחושה הכללית של קושי לסמוך על מי שמנהל את המשאבים עוצר אותנו מלתת מעבר להכרחי, גם אם אנחנו מאוד מזדהים עם הארגון ומטרותיו.

דבר נוסף, ואולי המשמעותי ביותר, הוא התחושה שזה לא שלנו; אנחנו, הישראלים, לרוב לא חשים חלק אינטגרלי מן הקהילה היהודית המקומית, אלא אך 'מבקרים' בה וצורכים את שירותיה מידי פעם. השתתפות אקטיבית בקיום המוסדות הציבוריים היהודיים, הן בהשקעת זמן והן בהשקעת משאבים, מצריך טרנפורמציה מחשבתית בהקשר לשייכות לעולם היהודי המקומי. העובדה שרבים מאיתנו כאן 'חוזרים לארץ בקיץ הבא' היא מכשול גדול בפני השינוי המחשבתי הדרמטי שיוביל ללקיחת חלק פעיל בהובלת הפעילות וקיומה. כמובן שהשינוי המחשבתי הזה יסייע לנו, הישראלים, גם להערות את התכנים התרבותיים הישראלים לתוך הפעילות היהודית הקיימת וזהו, כמובן, רווח גדול לכולם.

אנחנו כן מתחברים, אבל, מבַּית, למהות של נשיאה בנטל בכל הקשור לשירות צבאי או אזרחי בארץ; אנחנו משתמשים בביטוי 'משתמט' כלפי מי שאינו משתתף במאמץ הכללי להבטחת שלומה ובטחונה של המדינה, ולכן, יכול להיות שזהו הערוץ דרכו אנו יכולים להמשיג לעצמינו גם את המשמעות של נשיאה בנטל של המצאת המשאבים הנדרשים לפעילות קהילתית יהודית היכן שאנו נמצאים, בין בארץ ובין בחו"ל. בארץ אנו מחונכים מגיל צעיר להתגייסות במובן של הענקת השנים היפות של נערותנו להבטחת קיומו של המוסד שנקרא מדינת ישראל, ואותם ילדי בני מצווה רכים מלוס אנג׳לס או ניו ג׳רזי מורגלים משחר נעוריהם לתרום משלהם על מנת להבטיח את קיומו של המוסד שמסייע להם להגדיר את זהותם התרבותית ולבוא לידי ביטוי דתי וחברתי.

יש לנו, הישראלים מחוץ לישראל, דרך ארוכה לעשות בכל מה שקשור להפנמת התרבות הפילתרופית, ויכול להיות שכמו בתחומים נוספים, השינוי העמוק שאנו עוברים כאן, בחו"ל, יהדהד וישפיע גם על הנורמות הקיימות בארץ.

שבת שלום!