פרשת כי תשא: כל אדם צריך לשבור לוחות, ולו פעם אחת בחייו

מאת: טובה בירנבאום

חטא העגל הוא הריב הראשון לאחר ירח הדבש. יותר נכון, ריב מבאס ועכור עוד במהלכו של ירח הדבש; טקס מתן התורה היה מרשים ומפעים חושים, עם ישראל התחייב בעיניים נוצצות ל"נעשה ונשמע", ולאחר 40 יום בהם משה שוהה על ההר- האמונה התרופפה, משה התעכב והעם יצר לעצמו תחליף בדמות עגל זהב. הנקודה המרתקת בסיפור היא כי אמנם המשבר הזוגי הוא בין אלוהים לעם ישראל- הברית שנכרתה בסיני מופרת מהר מאוד ע"י ישראל, שיוצרים פסל ומסכה- איסור מפורש לו התחייבו אך לפני רגע, אבל הטקסט מפנה את הזרקור הדרמטי דווקא אל משה, ומתאר רגע אנושי עוצמתי של משבר אישי עמוק:golden calf

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים… וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב).

אחד העם במאמרו האלמותי "משה" מתאר תמונת מצב מכמירת לב של משה במשבר עמוק כמנהיג, שעומד בפני מציאות המטילה בספק את כל הדרך המפַרכת בה צעד עד כה, ולרגע הכול נראה חסר משמעות נוכח האכזבה הגדולה והכישלון המר של ישראל כעם, ומתוך כך שלו כמנהיג:

 "ולצרת הנביא אין גבול. כל עמלו הרב, כל התעודה הגדולה אשר ראה בחזון לעמו, כל תקוָתו אשר שעשעה נפשו בדרכו הקשה– הכל היה לאָין. והיאוש תקפהו וכוחו תש. 'לוחות הברית' נפלו מידיו ונשתבּרו, ואמונתו בעצמו ובמפעלו נעה בקרבו" (אחד העם, בתוך: 'על פרשת דרכים').

משה, שרגיל לעמוד בתווך בין אלוהים למשה, לתווך בינהם לרכך, להסביר, להנהיג ולהעביר מידע, ברגע אחד אינו מסוגל עוד להיות צינור נאמן, ועוצמת הרגשות משתלטת עליו. מאמץ האדירים לו הוא נדרש בכל יום בתפקידו מכריע אותו והספקנות מנצחת.

בין אם כמנהיג ובין אם כאדם פרטי, אדם עשוי לעבור רגע משברי כזה בחייו, רגע בו הכול מוטל בספק, המטרה מאבדת ממשמעותה והכוחות עוזבים את הגוף ואת הנפש. האם אתם יכולים לחשוב על רגע בחיים בו שברתם את הלוחות? רגע בו עולם הערכים בו האמנתם נצבע בסימני שאלה, המטרות בהן דבקתם ואליהן חתרתם נראו לפתע כמוטעות, חסרות סיכוי, או פשוט לא רלוונטיות יותר?

שבירת הלוחות בידי משה מזכירה סיפור מפורסם על מנהיג מהפכן נוסף, שבאקט סמלי שבר וניתץ את האמונות עליהן גדל; הסיפור הזה הוא במדרש ולא במקרא:

"תרח עובד צלמים [פסלים] היה. פעם אחת יצא למקום מסוים, והושיב את אברהם מוכר תחתיו… פעם אחת באה אישה אחת והביאה בידה קערת סולת. אמרה לו: "הא לך, הקרב לפני הפסילים". קם [אברהם] נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כיון שבא אביו, אמר לו: "מי עשה להם כך?" אמר לו: "באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה אמר: 'אני אוכל ראשון', וזה אמר: 'אני אוכל ראשון'. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם". אמר לו: "מה אתה משטה בי, האם יודעים הם?!" אמר לו: "ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?!" (בראשית רבה לח, יג)

אבל ישנו הבדל מהותי בין השבירה של משה לשבירה של אברהם; או יותר נכון באופן בו הם בוחרים להמשיך הלאה, ומה הם עושים בשברים שנותרו מבוישים על הארץ: בעוד משה עולה (לאחר עימות עם העם והֶרֶג של אלפים) חזרה לשמים על מנת לקבל לוחות שניים מוכנים מאת אלוהים, אברהם יוצר מחדש את האמונה שלו עבור עצמו. בעוד משה עולה השמימה וחוזר עם לוחות זהים, אברהם, מציע ארי אֵלון, מרכיב מהפסילים השבורים את האל שלו; סולל לעצמו את הדרך החדשה ומעצב אותה משִברי האלילים עליהם גדל. בעוד משה מניח את הלוחות השבורים בארון הקודש לצד אלה השלמים, ומורה לעם לשאת אותם במדבר לאות זיכרון, אברהם אינו מניח בצד את שברי האלילים אלא יוצר מהם את דרכו החדשה. אף אחד אינו מעניק לו דרך סלולה מן המוכן, אלא עליו לפלס אותה ולבנות את עולמו האידיאולוגי מתוך האמונות והתכנים אותם הוא מכיר ועל ברכיהם צמח. וכך כותב ארי אלון:

"… יש הרבה עושר באל שבור, וניתן להרכיב ממנו אינספור פאזלים מרהיבים ובלתי צפויים. אין אל שלם יותר מאל שבור… יישר כוחכם, משה רבנו ואברהם אבינו, ששברתם למעננו את הלוחות וניתצתם למעננו את האלילים, והורשתם לנו ארון ספרים מלא לוחות שבורים ואלילים מנותצים. כיף לחדש ימינו כקדם ולשוב אל ארון ספרים מלא לוחות ושברי אלילים. כיף להרכיב פאזלים מכל השברים והרסיסים הללו של עצמנו, שנבראנו- תודה לאל- בצלמו השבור של אלוהים" (ארי אֵלון, מתוך: סיפורי ראשית, רב שיח על שאלות אנושיות בספר בראשית).

ואנחנו- בין אם אנו שוברים לוחות ראשונים, אוספים כוחות ומחליפים אותם בלוחות שניים זהים, דבקים מחדש באותן המטרות ומוצאים את הדרך אליהן מנקודת מבט מחודשת ותקווה חדשה; ובין אם אנו מנפצים את האמונות הקיימות ומרכיבים מהם בעצמינו חדשות, כיון שהראשונות מאבדות מערכן אל מול המציאות החדשה- גם כך וגם כך- לשבירה עצמה יש ערך עצום; בחינת הדרך מחדש, המעבר דרך יאוש תהומי אל התבוננות מחודשת ומפוכחת- בונה אותנו ומחדד את דרכנו, אם כאינדיבידואלים ואם כמנהיגים. כי חשוב לבחון ולחדד, להתייאש ולהתעודד, על מנת לוודא כי הדרך בה אנו צועדים אכן מלאת משמעות וטעם.

ועל משקל השיר היפה של אמנון ריבק- "כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לו / אֵיזוֹ מִצְרַיִם"- אני מאמינה שכל אדם צריך לשבור את הלוחות, ולו פעם אחת בחייו…

שבת שלום!