פרשת ויקרא: על כוהנים, בלניות והניסיון התמידי למסד את הרגש הדתי

מאת: טובה בירנבאום

אין טקס דתי אישי יותר מאשר טבילה במקווה. מה יותר פרטי מאשר היותו של אדם עירום כביום היוולדו בהתמזגות עם הטבע, כשהוא או היא טובלים במי גשמים וחווים רגע רוחני משמעותי? חוק המקוואות שאושר בקריאה טרומית בכנסת השבוע קובע כי הטקס האישי הזה, במקרה שמתקיים במקווה ציבורי של מדינת ישראל, יהיה מחויב לעמוד בקריטריונים של ההלכה האורתודוכסית. המשמעות בפועל היא כי אם החוק יעבור במלואו, לא תותר טבילה במקווה במסגרת תהליך של גיור רפורמי או קונסרבטיבי, וכי כל אישה המעוניינת לטבול תהיה מחויבת לעשות זאת תחת עינה הפקוחה של בלנית. אשה שאינה נשואה, למשל, המעוניינת לחוות חוויה דתית אישית של טבילה במקווה- לא תותר לעשות זאת, או אישה נשואה המעוניינת לחוות את הטבילה כרגע פרטי ללא השגחה חיצונית- האפשרות הזו תשלל בפניה.Mikveh

מוסד הבלנית הוא עניין חדש יחסית של מאות השנים האחרונות. נשים שטבלו בתקופת הבית השני (אז החל להתפתח מנהג הטבילה במקווה), או בתקופות מאוחרות יותר, לא נהגו בהשגחה של אישה נוספת. אבל הדיון כאן הוא אינו בשאלה האם נוכחות של בלנית היא אכן הכרח הלכתי או לא, אלא סביב השאלה מי קובע כיצד תעוצב חוויה דתית של אדם במדינת ישראל, ומה הדין במקרה של שימוש במתקן ציבורי; האם עליו להיות מפוקח ע"י זרם דתי מסוים.

הסוגיה הרחבה כאן היא, למעשה, סוגייה שמעסיקה את ההיסטוריה והמחשבה היהודית מאז ומתמיד, והיא סוגיית מיסוד הדת ומיסוד הפולחן הדתי. אנחנו פוגשים אותה כל הזמן בתולדות התרבות שלנו בהקשרים רבים, והנה, גם הפרשה השבוע עוסקת במיסוד הקורבנות ע"י תהליך קבוע, מסודר וגדור בכללים, בהובלת הכוהנים:

פרשת ויקרא עוסקת, למעשה, בשני סוגים של קרבנות שהוקרבו במשכן ולאחר מכן במקדש- קרבנות נדבה וקרבנות חובה. בעוד קרבנות החובה מובאים כחלק מתהליך של כפרת עוונות ובקשת מחילה מאלוהים, קרבנות הנדבה הם מחווה של רצון טוב, במסגרתה מעוניין האדם להביע רגש דתי של תודה או פשוט לחוות חוויה רוחנית משמעותית. הטקסט מפרט את הפרוצדורה המדויקת הנדרשת בכל אחד מן הקרבנות הללו, וכל אחד מהם מתווך ע"י הכהן, אשר שוחט את בעל החיים ומקריב אותו או את המנחה.

הנוכחות של הכהן כמתווך בתוך האקט הדתי-רוחני שעובר האדם במשכן או במקדש בולטת מאוד, ועשויה להחוות כעומדת בסתירה לחוויה דתית אישית ופרטית שמבקש אדם לעבור. לא מפתיעה, אם כן, התופעה של בניית במות ומזבחות פרטיים, בהם הוקרבו קרבנות על בסיס אישי וולונטרי. גם בימי המקדש המשיכה תופעת הבמות המקומיות לפרוח, לצד ניסיונות של הממסד לאסור אותן ולדרוש כי הפולחן ירוכז אך ורק בבית המקדש.

אני גדלתי וצמחתי בתוך עולם הלכתי. לרגש דתי אישי לא הייתה הרבה משמעות וודאי שהוא לא היה הדבר העיקרי בטקס הדתי. פרטי הטקס והכללים ההלכתיים המכתיבים את האופן בו יש לבצע אותו היו לב ומהות העניין. רגש של התעלות רוחנית יכול היה להחוות כבונוס אבל לא היווה מרכיב בעל משמעות. היום, אורח החיים שלי אינו הלכתי כלל; מהותם המרכזית של הטקסים היהודיים שאני חווה או מובילה בקהילה הם חוויה רוחנית תרבותית. הרגש האישי והקהילתי הם לב העניין, הם האמצעי והם המטרה. למעשה הפכתי את היוצרות.

הניסיונות של הממסד לקבע את האקט הדתי, אם בהקשר של הקרבת קרבנות, כפי שראינו בפרשה, אם בהקשר של עריכת סידור תפילה, קביעת שיעורים בנתינת צדקה, בכיבוד הורים ועוד, הם נסיונות מרתקים שלעיתים צלחו לעיתים לא, אבל תמיד עמדה כנגדם אופוזיציה חזקה שהתנגדה למסגור הרגש הדתי המתפרץ ונלחמה את מלחמתה של היהדות הרוחנית האוטונומית.

כמה מרתקת היא התופעה של מדינה יהודית שמוסדותיה הרשמיים מנסים לאכוף כללים מסוימים לפולחן דתי. זוהי כמובן תופעה חדשה לחלוטין. באופן אישי הממסד הרבני של המדינה היהודית אינם משחקים תפקיד בחיי ואינם מגבילים את פעילותי הרוחנית-תרבותית, אבל עבור יהודים רבים במדינת ישראל, המוסדות הללו עומדים בינם לבין החוויה הדתית האותנטית ים אותה היו רוצים לחוות. טבילה במקווה היא דוגמא אחת, אך ניתן להתייחס גם לטקס נישואין, תהליך גיור, שלא לדבר על לימוד תורה ליברלי או טקסים קהילתיים שלעיתים מימונם אינו מתאפשר במסגרת פרטית והוא הרי אינו ממומן ע"י המדינה כמו המקבילות האורתודוכסיות שלהם.

ישנה אמירה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב, סמל ידוע של אופוזיציה לממסד הדתי השמרני: "נכון אתם אנשים כשרים אך לא לזאת הייתה כוונתי,רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים". אז כל עוד הממסד הדתי רבני בארץ דואג לנשמותינו, כך שנהיה אנשים כשרים, יקשה עלינו לנהום ביער, אבל בסופו של תהליך- חופש דת וחופש פולחן דתי יהיה במדינת ישראל. בזה אני בטוחה.

שבת שלום!